דווקא עכשיו: דו"ח רעב בזמן קורונה - ממשיכה להתגעגע לסוכר

לא יודעת מה איתכם, אבל אני אוכלת מחרדה. אני לא צריכה שום קורונה, מספיק מפחיד לי גם בלי זה. אם לא מלחמה, אז טילים, אם לא טילים, אז קורונה, ועוד לא דיברנו על החיים עצמם. כשהפחד מבקש שובע, אין עם מי לדבר. אני הופכת לזומבי. עיניים זגוגיות, ידיים קדימה. 'מאסט איט שוגר', מאסט איט תפוצ'יפס". אוכל הוא כמעט הדבר היחיד הזמין, הקבוע, המרגיע, ולו רק לרגע. אולי בגלל זה כולנו תופחים ותופחים בתוך המצב. אגב, למען רווחתכם הנפשית, אני ממליצה לנתק קשר עם כל מי שירד במשקל בפסח. הוא לא משלנו.

אפשר לשבת באמבטיה ולאכול. בלי שום בעיה(צילום: shutterstock)

שירלי מתמודדת עם התאווה לסוכר:

סלט בערב

דברים מוזרים קורים לי מאז התחלתי בתוכנית. הירקן השכונתי מתחיל לזהות אותי. אני קונה יותר ירקות, אני חותכת יותר סלט. משעמם, לחתוך סלט. גם ללעוס אותו, משעמם, נוחרת. כמה עבודה, אלוהים. לחתוך, לחתוך, לחתוך. ללעוס, ללעוס ללעוס. למי יש כוח?

אני מקשיבה כל יום לסרטון חדש. לפעמים, אני מודה, תוך כדי לעיסה של בייגלה, אבל משהו בכל זאת קורה. כאילו סר חינם של המתוקים. דברים מסוימים שאני רגילה לאכול מרגישים לי פתאום מתוקים מדי. אני מתחילה לשים לב למזונות מעובדים ולהשפעה הרעה שיש להם על הבטן שלי. היא מתנפחת (וזהו. אין המשך למשפט). מאכילות הלילה עדיין לא נפטרתי לגמרי, אבל כמעט כל ערב אני אוכלת סלט גדול עם הרבה צבעים. מוזר.

לחתוך סלט. זה מעייף אותי(צילום: shutterstock)

אין בחירה חופשית

סוכר ממכר לפחות כמו קוקאין. בעשור האחרון התפרסמו מחקרים לפיהם אותם אזורים במוח המכור לסמים, מתעוררים גם אצל מכורים לסוכר. נרקומנית של סוכר, כבר אמרתי? כשמתעורר הדחף, אין לו קשר לכוח רצון או החלטה. החלטתי, רציתי, לא עזר לי כלום, אין עם מי לדבר. הדחף הוא לחץ פיזי ממש, לא רק מנטאלי.

כל מכור יודע. כשזה נוגע לסוכר, אין באמת דבר כזה, בחירה חופשית. מהרגע בו נולדנו, מזונות סוכרתיים מקושרים במוח שלנו כמעט תמיד עם רגשות חיוביים, ומי לא רוצה להרגיש רגשות חיוביים? אני רוצה. הטריגר הזה יכול לשגע אותך. מצד אחד, זיכרונות מתוקים כל כך, מצד שני, נזק בלתי הפיך.

"אם אני לא מזריקה עכשיו סוכר לוורידים אני מתה". מכירים? הגוף שלי יכול לשאוג לי בחריקות בלמים: "עצרי", "עצרי בצד", "דרך ללא מוצא", "משטרה מאחוריך", "זהירות מפולת", וכלום, לועסת. לגוף שלנו, כך אני לומדת עכשיו, יש מנגנון משלו להגיד לנו מתי צריך לאכול, ומתי לעצור. הגוף הוא זה שיגיד לי אם הרעב שאני מרגישה הוא רעב אמיתי או רעב שנובע מדחף. מה ההבדל? פה אתה הולך לאכול כי אתה רוצה, ופה אתה הולך לאכול כי אתה חייב. ככה, פשוט.

מנסה לגלגל בראש את המשפט המוזר הזה: תאכלי רק כשאת רעבה. רגע, יש משפט יותר מוזר מזה: אל תאכלי כשאת לא רעבה. פשוט, מה?

להיגמל מהתלות, לא מהסוכר

זה נכון שהכותרת של התוכנית הזו היא "הגמילה של שירלי מפחמימות וסוכרים" אבל בואו, השאיפה שלי היא לא לחיות בלי עוגות או תפוצ'יפס. בחיים צריך גם שוקולד, לא רק דשא. כבת גאה למשפחה הונגרית, (או במילים של אחי זאבי: "הונגרים זה אותו הדבר כמו פולנים, רק עם חרא מבטא") - אני מודעת היטב למסורת המתוקה והמחייבת של העדה. ובכל זאת, יש לי תחושה שקורה משהו. אכלתי מעץ הדעת, אני בהכרה. התעוררתי.

ב-2007, כשהחלו להתפרסם הממצאים הראשונים של מדע האפי-גנטיקה, נערך מחקר על עכברים בגוון עור צהוב עם חיבה מיוחדת למזונות סוכרתיים. המדענית האמריקאית ד"ר פאם פיק, אחת מהמדעניות הידועות בתחום, מספרת שכאשר התחילו להאכיל עכברים אלו במזונות ירוקים בלבד, הם המליטו דור חדש של עכברים בגוון עור חום, עם הבדלים בדי- אן- אי ודחף נמוך באופן משמעותי בקרייבינג למזונות מתוקים.

בינינו? השאיפה להיגמל לגמרי מסוכר לכל החיים היא טיפה ילדותית. זה בלתי אפשרי, אלא אם כן אתם בעניין של חזרה לטבע במובן הקריפי של המילה. מטרת התוכנית הזו היא לא להיגמל מסוכר אלא מהתלות בסוכר. לשחרר את עצמנו מהמאבק. זה מוצא חן בעיניי. מאוד.

להיגמל מהתלות בסוכר. שיהיה בהצלחה(צילום: shutterstock)

חודש הניקוי מתקרב

לעובדה שאני אוכלת הרבה פחות מתוק לאחרונה, יש מחיר, אין ספק. אחרת אין לי הסבר לזה: אתמול ניסיתי לפתוח את מכסה המנוע של כחלון, האוטו שלי וחברי לחיים - ללא הצלחה. משהו כאילו נתקע שם. נסעתי בבהלה למוסך, ושם, אחרי כמה דקות והתייעצויות עם החשמלאי והפחח, התברר שלא פתחתי את מכסה המנוע (נו, השפיץ הזה שמושכים החוצה מתוך הרכב?). נשאלת השאלה, היא האם אני רוצה להיות רזה וגמולה מסוכרים אבל בלי מוח? אל תענו.

חודש הניקוי מתקרב אליי בצעדי ענק. שלושים יום שבהם אני אמורה לאכול רק מאכלים שנמצאים בפירמידת "בית התזונה" של המאמן אביב גיל. לא אלאה אתכם בפירוט. פשוט תחשבו על כל אוכל אפשרי שבא לכם, והתשובה תהיה: לא. מדובר רק בחודש אחד מתוך שלשת החודשים, ולאחריו, כך נאמר לי, יהיה הרבה יותר קל לאכול מאוזן, גם עם סוכר.

לרוץ בפה מלא

חודש הניקוי שלי מתעכב בגלל פסח ובגלל הקורונה. ולא, זה לא תירוץ. אני מהגרף הזה שאוכל יותר במצבי מתח, לא זה שיורד. בכלל, יש איזה באג באבולוציה הפנימית שלי. המוח שלנו, זה כבר ידוע, מגיב ללחצים בדיוק כמו האדם הקדמון שאריה רודף אחריו בג'ונגל. הכל קשור לאמיגדלה שמשדרת לנו תגובה רגשית מול סכנה מתקרבת. מה שאומר, שאם רודף אחריך אריה או סתם נחתה עליך קורונה - המוח מתרגם את המצב לסיטואציה של חיים ומוות. זה בפירוש לא הזמן לאכול, זה הזמן לרוץ, ומהר.

בחירה היא געגוע(צילום: Shutterstock)

'נפילות' הן געגוע

המאמן יגאל רווה מסתכל על זה בדרך אחרת, שקצת נוגעת לליבי. הוא אומר שאנחנו מתרגמים את המילה 'נפילה' לכישלון, כישלון מוביל לאשמה ואשמה מובילה לחור שמבקש להתמלא. ומה השלב הבא? עוד אכילה. "בכל פעם שאנשים אוכלים יותר מדי או מאכל רע, הם מתרגמים את זה ל'נפילה' אבל ההיפך הוא הנכון", הוא אומר לי. "זו לא נפילה, זה תגמול. זה מימוש של געגוע חיובי לחבר יקר, לסוכר".

לפי דבריו, בכל פעם שאנחנו אוכלים אכילת יתר, הדבר נובע מרגש חיוב של געגוע, של רצון להיזכר במשהו טוב. מסתבר שאחרי שנים ארוכות של יחסים אינטימיים עם "מפלצת הסוכרים", כך הוא קורא לזה, אנחנו אמורים להתגעגע. האוכל עוזר לנו לשחזר תחושות של שמחה, התלהבות ונחמה. זו הסיבה שאנחנו אוכלים, והדחף הזה לא קשור לרעב (או כמו שאני אוהבת לומר: "זה שאני מלאה לא אומר שהפסקתי ללעוס"). "המשימה שלך היא למצוא את הרגש האבוד", אומר יגאל. "לא את האוכל".

הגעגוע כל כך חזק, והפחד להיפרד מהסוכר כל כך מאיים, עד שאנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב על אותו הריטואל, קצת כמו אישה מוכה שחוזרת לבעלה המכה. השכל יודע שהיא צריכה לברוח, אבל הרגש לכוד באשליה שהנה, הפעם זה יהיה יותר טוב. היד המנחמת היא גם היד המכה והגעגוע לטיפת החום הזו, מחזיר אותנו שוב למעגל הקסמים הנבזי הזה.

מי שאין לו גם חיבה

חנוך לוין היה רזה מאוד, אבל הבין משהו על העולם הזה. "הוי מנגינה ישנה, עצובה" כתב. "מי שחי, זקוק לאהבה, ומי שאין לו אהבה, יסתפק בקצת חיבה. ומי שאין לו גם חיבה, ילעס לו לחם עם ריבה". (מתוך 'מנגינה ישנה')

דבר אחד חשוב אני לוקחת איתי מהיום: בכל פעם שהיד פותחת אריזות אדומות חדשות של טעמי, בכל פעם ששקית התפוצ'יפס מרשרשת בעונג מבין ידי, אני אדע לתת לעצמי קצת חמלה. אני לא אחשוב שנגזר עלי להמשיך לצעוד בגיהינום הזה של תלות ודחפים בלתי נשלטים של רעב לאהבה. אהבה עצמית, קודם כל. כן, אמרתי את זה. השכל הבין אבל הרגש מסרב עדיין, ורגש הוא הדבר היחיד שקובע. מהיום אין יותר 'נפילות', יש רק רגעי געגוע למשהו שחסר, שעדיין לא מצאתי איך למלא, אבל אני כבר לא כועסת עליו יותר. אני שולחת לו רק אהבה.

נחמה שירלי פרקש היא מרצה ומאמנת מוזיקלית