לפני 50 שנה חזו קטסטרופה. היא לא באה

באפריל 1970 צוין "יום כדור הארץ" הראשון, שלווה בתחזית אפוקליפטית על זיהום אוויר, גידול אוכלוסין ורעב. כיום כבר יודעים שהסכנה היא אחרת

ד"ר בני פירסט פורסם: 25.04.20 , 10:36

השבוע לפני 50 שנה נענו יותר מ-20 מיליון אמריקנים לקריאתו של הסנטור הדמוקרטי גיילורד נלסון ויצאו לרחובות הערים כדי לציין את "יום כדור הארץ" הראשון בעצרות, הפגנות מחאה והרצאות פומביות במכללות ובבתי הספר. באותו יום, 22 באפריל 1970, בוטלו הדיונים בקונגרס כדי לאפשר לפוליטיקאים לשאת נאומים סביבתיים במדינותיהם. בניו יורק נסגרה השדרה החמישית לתנועת כלי רכב ובסנטרל פארק התקיימה עצרת בהשתתפות כ-100 אלף איש. המסר שניסח נלסון לציבור, תחת הכותרת "Mass Movement Begins", היה: לחצו על מקבלי ההחלטות לפעול לצמצום הפגיעה המתמשכת במשאבי הטבע והסביבה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אירועי יום כדור הארץ, שציינו את כניסתה של התנועה הסביבתית למרחב הפוליטי, היו פעולה אקטיביסטית שהגיעה בעקבות שני סמלים סביבתיים קודמים באותו עשור. הראשון היה ספרה האיקוני מ-1962 של האקולוגית רייצ'ל קרסון "אביב דומם", שהבהיר לראשונה את המשמעות הסביבתית הקשה של השימוש הנרחב בחומרי הדברה כימיים, שנחשבו באותה עת כפתרון פלא לטיפול במזיקים ומניעת מחלות.

השני היה התצלום הצבעוני "זריחת הארץ" (Earthrise) שנלקח בעת מסעה של אפולו 8 בחלל בדצמבר 1968, והמחיש לראשונה באופן ויזואלי מדויק עד כמה כוכב הלכת המאכלס את האנושות הוא יפה, קטן ביחס ליקום, ובעיקר פגיע.

"בן חמישים לעצה" נאמר אצלנו במסכת אבות, לציון הגיל שבו מתמזגים ניסיון החיים ושכל האדם לתת עצה ראויה. במלאות לה מחצית המאה, נראה שגם התנועה הסביבתית העולמית צברה די ניסיון וידע כדי להציע כמה תובנות לעתיד היחסים בין המין האנושי וכדור הארץ.

לאחרונה, לקראת יובל ה-50 ליום כדור הארץ, פרסם העיתונאי החוקר רונלד ביילי באתר מכון Reason סקירה היסטורית הבוחנת את שתי הגישות המרכזיות המאפיינות את פעילי התנועה הסביבתית לדורותיהם. הראשונה היא של ה"קטסטרופיסטים" - אותם פסימיסטים מנבאי חורבן הטוענים שגידול האוכלוסייה המהיר, הפיתוח המואץ והקידמה הטכנולוגית גורמים לאזילת משאבי טבע ולזיהומים סביבתיים קשים. אחד מהם, למשל, הוא הביולוג פול ארליך שחזה שב-1973 צפויים למות בניו יורק ובלוס אנג'לס יותר מ-200 אלף איש כתוצאה מזיהום אוויר. ה"קטסטרופיסטים" סבורים שאין תוחלת רבה בניסיונות האדם לשנות ולשפר את רכיבי המשבר הסביבתי.

לעומת אלה עומדים ה"פרומתאים", על שם דמות הלוחם פרומתאוס מהמיתולוגיה היוונית, והם אופטימיסטים נועזים ומרדנים הסבורים שדווקא יש לרתום את הפיתוח המושכל ואת הטכנולוגיה המתאימה ככלים לפתרון המשבר.

יום כדור הארץ הראשון ב-1970

ביילי טוען שהגישה הקטסטרופלית הפכה לא רלוונטית, שכן במדדים רבים תחזיותיה לא התממשו: אמנם ביום כדור הארץ הראשון ב-1970 חיו בעולם 3.7 מיליארד בני אדם, והמספר הוכפל מאז ל-7.6 מיליארד, אבל שיעור הילודה שעמד אז על 4.8 ילדים לאשה ירד כיום ל- 2.4, בעוד שיצור המזון בעולם דווקא גדל פי שלושה (מרבית התחזיות הקטסטרופליות בשנות ה-70 חזו רעב קשה שבו ימותו עשרות מיליונים במדינות המתפתחות).

ביילי גם הציג נתונים שלפיהם זיהום האוויר ברחבי הערים דווקא הצטמצם, ולראיה תושביהן לא הולכים ברחוב עם מסיכות גז, ושמשאבי הטבע המתכלים עוד רחוקים מאזילה מלאה.

גם אם נתעלם מכשלים בסקירתו של ביילי, שאינו עורך למשל הבחנה בין מדינות הצפון הגלובלי לאלו שבדרום, ואינו צופה פני עתיד מבחינת היעלמותם של המשאבים המתכלים, הרי שבנושא אחד נראה שהוא מצביע נכונה על תמימות דעים בין הקטסטרופיסטים והפרומתאים: משבר האקלים. עליית הטמפרטורה הגלובלית במעלה אחת (לפחות) ב-50 השנים האחרונות, היא תמצית המסר של מרבית החוקרים והפעילים בתנועה הסביבתית כיום, ולפיו לא ניתן להמתין לשנת ה-100 של יום כדור הארץ, ובעצם אף לא יום אחד נוסף, שכן השלכות המשבר כבר ניכרות כיום.

ייתכן שאת השינוי שחל בתנועה הסביבתית העולמית השכיל לבטא הסופר והאקטיביסט האמריקני סטיוארט ברנד, בעצמו מראשוני הסביבתנים בארה"ב בשנות ה-60, שאמר "זה האקלים, טמבל" (הוא אמר זאת שנים רבות לפני שג'יימס קארוויל, יועץ התקשורת של ביל קלינטון, זכה לתהילת עולם עם הפרפראזה "זו הכלכלה, טמבל" בניצחון על ג'ורג' בוש האב בבחירות 1992).

כלומר, אנשי יום כדור הארץ הראשון, שלא היו בידיהם כלים לחיזוי אקלים, שגו בהציבם את סוגיית גידול האוכלוסין בראש סדר היום. כך או אחרת, ברנד סבר שעל חוקרי ופעילי סביבה להסתמך על מדע ועובדות, ולא על אמונות טפלות, נוסטלגיה ועוינות לטכנולוגיה. אין ספק שבעידן מגפת הקורונה, מסר זה מקבל משמעות רבה נוספת.