הקשישים כבר חודש בהסגר: "הבדידות מסוכנת מהקורונה"
"עברתי את מחנות הריכוז, רוצה להיות אדם חופשי שמחליט על גורלו": התוכנית ל"שעת התאווררות סטרילית" לבני 65 ומעלה, שנחשפה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" תצא מחר כפיילוט - אבל הם דורשים התייחסות שונה. אלי קרטיס, בן 91, כתב פוסט ויראלי. בלהה אגוזי מרעננה: "הצעה משפילה. אנחנו אסירים?"
יותר מחודש עבר מאז שנכנסו לתוקף ההנחיות המגבילות יציאה מהבית בשל מגפת הקורונה, ואזרחים רבים מרגישים שהגיעו לקצה גבול היכולת להמשיך ולמלא אחריהן. אוכלוסיית הקשישים, שהיא הפגיעה ביותר למחלה, מצויה בהסגר קפדני, ולאחר שבועות רבים בבית, ללא מפגשים עם משפחה או חברים – תחושות הבדידות והקושי הופכות עבור חלקם לבלתי נסבלות.
השבוע פורסם לראשונה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" על תוכנית של עשרות רשויות מקומיות שיזם מרכז השלטון המקומי ותצא לפועל כפיילוט החל ממחר (ראשון), להקצות לבני 65 ומעלה "שעת התאווררות סטרילית" בכל יום, שבה יוכלו לצאת לפארקים ללא חשש, לבדם או עם בן משפחה או מטפל.
על פי התכנית, הרשויות המקומיות יקצו פקחים מטעמן, שיעמדו בכל הפארקים בשעה קבועה בכל יום, ישגיחו כי אין עוברי אורח מתחת לגיל האמור וכי המבקרים בפארק שומרים על מרחק של שני מטרים לפחות אחד מהשני וללא כל התקהלות לפי הנחיות
משרד הבריאות.
כאמור, הפיילוט של "שעת התאווררות סטרילית" יחל מחר בשוהם ובמודיעין, בין השעות 8:00 ל-10:00. בהמשך השבוע רשויות נוספות צפויות להצטרף לתוכנית. אך רבים מהאזרחים הוותיקים לא מתכוונים לנצל את האפשרות, ודורשים כי יתאפשר להם להחליט מתי ולאן לצאת על פי שיקול דעתם.
נגיף הקורונה - כתבות נוספות
נתוני הקורונה בישראל: אין חולה במצב קשה מתחת לגיל 19
שילוב של אובר ומוביט: שינויי הקורונה בצה"ל שיחסכו מיליונים
רמדאן וקורונה בנגב: "סגרתי את המסגד אחרי 30 שנה"
"מלבד לקניות ולבית מרקחת לא יצאתי מהבית חודש", מספר מוטי וינטר (76) ממבשרת ציון. "זה ממש בית סוהר. אני אדם פעיל ויש לי צורך אנושי בחברה. אני לא רואה את הילדים, הנכדים, החברים ולפי התוכניות אני אמור להיות לפחות עוד חודשיים בבית. משיחות עם חברים אני מבין שכולם מרגישים רע מאוד. בסופו של דבר כולנו נטפס על הגגות".
"אנשים סבורים שההתייחסות לאוכלוסייה הוותיקה היא לא צודקת", מוסיף מוטי. "תנו לי את חופש הבחירה, את החירות. הדיקטטורה לא תועיל פה. אני יכול להיות אחראי למעשיי. 70% מהאזרחים הוותיקים עצמאים ובריאים, חלקם עובדים. מתייחסים אלינו כאילו היינו פעוטות, שמים אותנו באיזה מגרש משחקים עם פקחים".
"אם אזרח ותיק בריא למה הוא לא יכול לקבל אישור מהרופא לצאת?", הוא שואל. "מתייחסים רק להמלצות של הרופאים, אבל לא לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שיגידו גם מה שיש להם. הדבר הקשה ביותר בקרב האוכלוסייה של האזרחים הוותיקים הוא הבדידות. ידוע שזה גורם לדיכאונות, ניסיונות אובדניים ואפילו למוות".
בלהה אגוזי, בשנות ה-70 לחייה מרעננה, מספרת כי היא כמעט ולא יוצאת מהבית כבר 40 יום. "אני לא רואה את הילדים והנכדים, מביאים לי קניות ושמים מחוץ לדלת. זה מאוד קשה. מחקרים הוכיחו שהבדידות יותר קשה מחולי. זה משפיע על הנפש וזה פשוט נורא. הנכדים שואלים – 'סבא וסבתא, מתי נבוא אליכם?'".
"לוקחים מאיתנו את הזכות הראשונית והאנושית לבחור לנו את החיים", מוחה בלהה, המכהנת בתפקיד יו"ר ארצית של חטיבת הגמלאים באיגוד העובדים הסוציאליים. "אנחנו אנשים עצמאיים, אנחנו לא חולים, תודה לאל השכל עוד בראשנו, ואנחנו צריכים להחליט בעצמנו, זה ערך מאוד בסיסי. אי אפשר להכניס את כל הקשישים לסל אחד - אדם בן 65 יכול להיות מאוד חולה ואדם בן 75 יכול להיות עובד ופעיל. אני אחליט לפי מצבי הרפואי אם אני רוצה להסתכן. לא יכול להיות שיחליטו עבורנו".
גם בלהה לא מתכוונת לנצל את "שעת ההתאווררות" בפארקים. "זו הצעה משפילה. מה זה, אנחנו כמו אסירים שיוצאים לטייל בחצר? אני לא מתכוונת להיכנס למכלאה הזו. זה פוגע בכבוד האדם".
אלי קרטיס (91), ניצול שואה מקיבוץ דן שבגליל, פרסם פוסט בפייסבוק שבו כתב כי "ההסגר הזה החזיר אותי לנעורי בגיל 14 כשהייתי סגור בגטו ואחרי הגטו במחנות ריכוז אושוויץ ובוכנוולד, שם הייתי תחת הסגר אבל הצלחתי לעבור את הגיהינום הזה ולעלות לישראל ולהיות יהודי חופשי. הנהלת הוועדה שמטפלת בקורונה החזירה אותי להסגר בכפיה נגד רצוני! על גורלי ממה למות מבדידות או קורונה אני רוצה להחליט לבד. אני חושב ומרגיש שהבדידות יותר מסוכנת לי מהקורונה! אני מספיק אחראי שאוכל לשמור על עצמי לא ללכת למקומות שטמונה בהם סכנה".
"עברתי את הגטו, עברתי את מחנות הריכוז, עברתי את מלחמת השחרור בפלמ"ח בחטיבת הראל, לחמתי באזור ירושלים ויותר מאוחר גם בדרום". הוסיף אלי. "עם פירוק הפלמ"ח הגעתי לדן שהיה על גבולות לבנון וסוריה, עברתי הפגזות, עברתי את תקופת הפדאיונים ותמיד ידעתי לשמור על עצמי. אני חושב שאני מספיק אחראי ויודע לשמור על עצמי ולא הייתי מסכן את חיי בלי בידוד בכפייה. רוצה להיות אדם חופשי שמחליט על גורלו. בגיל הזה הייתי רוצה ליהנות מהתקופה האחרונה של חיי ולא להיות סגור בין 4 קירות. תנו לי להחליט מתי ואיך למות, יש לי מספיק אחריות לעצמי ולמשפחתי".
"המדינה נוהגת כלפי אזרחיה הוותיקים ומתייחסת אליהם באופן גורף, כאילו אינם ברי דעת ונטולי חשיבה, כשהיא נוטלת מהם את חירות המחשבה, חופש הבחירה, לקיחת האחריות והבחירה", אומרים בפורום עובדים סוציאליים ותיקי המקצוע. "חברי הפורום דורשים חד משמעית מהמדינה לאפשר לאזרחים הוותיקים, שעדיין פעילים תורמים ומתנדבים, אפשרות לבחור, לא להגביל אותם, ולתת בידם את האחריות לשמרה על בריאותם ושלומם".
לפנייה לכתב/ת 
