אלימות בימי קורונה, כפי שלמדתי מילדיי
קרבות של בן חמש ובן שלוש שסגורים חודש וחצי בבית לא שונים בשום צורה מכל עימות פיזי שאי פעם ראיתם
אחרי שישה שבועות בבית, יוצא להם - הגדול בן 5, הקטן בן 3 - ללכת מכות פה ושם. אצלנו מנסים לנהוג לפי "תמצאו דרך להסתדר", מתוך מחשבה שזה מחשל, ושהימנעות מהתערבות תהפוך אותם לחברים טובים יותר בקצה הדרך.
לא שזה קל - הגוף רוצה לקפוץ ולהפריד. אבל השכל יודע שמכות זה הכי הרבה כישורים חברתיים שהם לומדים כרגע. אז בינתיים אני משתדל רק להתבונן. ובכן, הנה מה שאני רואה: ארבעה סוגים של אלימות פיזית ירדו לעולם.
1. אלימות של תוקפן שיודע שינצח
אם זה בגלל שמשעמם לו, או מתוך רדיפת צדק שקשורה לצעצוע צפצפני זה או אחר, הולך הגדול (5) אצל הקטן (3) ותוקף אותו. הוא גבוה בשני ראשים, מבוגר בשנתיים וחזק משמעותית. אין לו שאלה לגבי תוצאות המאבק: הוא יביס את אחיו כך או אחרת.
רוצים לדעת כל מה שצריך (וגם מה שלא) על המגיפה שמשתוללת בחוץ? בואו למתחם הוויראלי שלנו
זו אלימות פנים-להקתית, שנועדה לקבע את יחסי הכוחות וכמובן לשעשע את הצד התוקף. לכבוד סוג זה של אלימות המציאו את הסטירה "עם הצד המעליב", את הבעיטה במי שכבר שוכב על הרצפה, את הטייזר (לא במלאי כרגע). המותקף רואה את זה בא כמו שתושבי שכונת עוני בלואיזיאנה צופים בהוריקן מתקרב. זה הולך לכאוב כמו בנזונה, ואין שום דבר שאפשר לעשות בשביל למנוע את זה.
2. אלימות זהירה של כוחות שקולים
התוקפן מעוניין ליזום תקיפה, לכאורה בתנאים של הסעיף הקודם. אבל רגע אחרי שנתן את הדחיפה הראשונה שאמורה בימים כתיקונם להביא לנצחונו המספק, הוא קולט שאחיו הקטן בדיוק משחק עם מחבט הטניס. אין מדובר במחבט מקצועי, אך מן הצד השני גם אין מדובר בילדים מקצועיים. כל מה שהולך פה הוא חובבני לגמרי, כך אני מתרשם, בעוד הקטן מניף את המחבט מעל לראשו. הגדול כבר הכניס את עצמו לסיטואציה ואין לו פרצוף לסגת, אז הם עומדים אחד מול השני במאזן אימה של פעוטות ומנסים לנחש את הצעד הבא.
אלימות כזאת מתאפיינת בהרבה מאוד המתנה, וכמו שיודעים דיירי הקומות הנמוכות בעונת ייחום החתולים, בלא מעט יללות אזהרה ואיומים. מתפתחת שיחה בנושא ניהול סיכונים. "לא כדאי לך", אומר הגדול. הקטן נותן הנפה קשתית יפה שלא פוגעת בכלום. אני רוצה להגיד לו תיזהר, שלא יהיה לך מרפק טניס, אבל לא מספיק. הגדול מתנפל, נחבט במצח, מתרחק, ופוצח בחישובים. הרבה המתנה כאמור, אני עובר על הטוויטר בינתיים לראות אם קורה שם משהו מעניין. הם שניהם הבינו שאין מה לצפות ממני, אני רק צופה. אם הייתי עושה להם עוד אחים היה להם למי להגיד "תחזיק אותי", אבל מה אני נראה לכם, דורבן? שניים זה מספיק.
3. אלימות של מי שיודע שיפסיד
בן 3 מוצא את עצמו בעימותים פיזיים לעתים די תכופות, לרוב שלא ביוזמתו. באין מחבט או סכין פרפר הוא נאלץ להשתמש באלימות השמורה לחלש. זאת שלא מנסה להביא לניצחון, אלא להפסד מכובד. אני לא מוכן לצאת מפה 14:0, אומר הצאצא, אני חותר כרגע ל-10:4. וזה עובד לו.
אלימות כזאת מאופיינת בחתירה לנקודות תורפה ובנחישות אין קץ, דווקא משום שהתוצאה העגומה ידועה מראש. לאטמה לראש, אצבע בעין, בעיטה בביצים – אני מקווה שלא פספסתי שום דבר בזמן שרשמתי. רבים תוהים איך הופך טרוריסט שאייד את עצמו רק כדי לקחת איתו עוד כמה בני אדם לגיבור בעיני עמו. ובכן, הוא צמצם מעט את הפער. ובשביל החלש חסר הסיכוי זה הכי טוב שאפשר לקוות לו.
4. אלימות של מי שכבר לא אכפת לו
בין גיל שלוש לארבע, ילדים מאבדים בהדרגה את הצורך לישון צהריים. למה אני אומר בהדרגה? כי קודם מגיע השלב שבו הם סתם לא נרדמים אחרי השניצל, ורק שנה אחר כך מגיע השלב שבו זה לא מתנקם בי. אז בערב הם מגיעים למצבים שאדם בוגר מגיע אליהם רק אחרי הוודקה השישית, ואני מדבר על הוודקות שמגיעות בכוסות פלסטיק עם מכסה אלומיניום.
ילדון במצב הזה אין לו אלוהים, יראת חוק או ערכים כלשהם. אין לעמוד בדרכו, הוא דוהר כמשאית שאיבדה את הבלמים. אין לאלימות הזו כיוון או כוונה – זה דומה לרובוקופ שהפירמוט שלו כשל וכעת מרסס את תחמושתו ספורדית, תוך שהוא מצווח בג'יבריש.
כאן אני כבר נאלץ להפסיק לכתוב וממש להפריד, כלומר להפריד אותו ממני. הוא צורח, בועט ומחלק אגרופים, גם באוויר אם צריך אבל כרגע בלסת של אביו מולידו. זו כוריאוגרפיה של שאפל, אלימות של לאחר ההפסד, והיא מבטאת אכזבה עמוקה מהעולם וזעם כלפי יושביו. הכי קל לזהות אותה לפי טעם הדם בין שיניו של המותקף, והדמעות בעיניו של המכה. זה נכון לכל הגילאים.
לפנייה לכתב/ת 
