"הם המשפחה והחברים שחסרים לי"
בגיל 22 עזב יוסף פרידמן את המשפחה, את הדת ואת כל מה שהכיר ויצא לדרך חדשה, הוא התגייס לצבא והכיר את עמותת חיילים בודדים ללא עורף משפחתי שהפכו למשפחה שלו. "כשישבתי שבעה על אבי הם היו היחידים שבא לנחם, אז הבנתי שהעמותה היא באמת משפחה, היא חברים שלא היו לי", סיפר. ynet והתוכנית לחיילים בודדים בשבוע התרמה בצל הקורונה
בשיתוף ביתילי
לא משאירים אף חייל בודד. ynet והתכנית לחיילים בודדים חסרי עורף משפחתי, שבוע התרמה בצל הקורונה. להתגייסות ותרומות היכנסו ללינק
ההסתה והאלימות בקהילה החרדית כלפי אלו שבוחרים להתגייס לצה"ל, לא הרתיעו את יוסף פרידמן (22), צעיר חרדי לשעבר מקריית יערים לעזוב את משפחתו ואת כל מה שהכיר, לצאת בשאלה, לצאת מהארון וללכת לשרת בתפקיד קרבי בצבא.
"גדלתי כחרדי ממש עד גיל 18-17. הייתי בישיבה שחור-לבן, כובע, חליפה, הכל. תמיד לא הרגשתי שייך ותמיד רציתי לעזוב את הדת", סיפר, "להתגייס הייתה האופציה שלי החוצה". לאחר שהתגייס, עבר פרידמן להתגורר בבית החייל שם הכיר חברים חילונים והחליט לצאת מהארון. הוא מספר על ניתוק כמעט מוחלט ממשפחתו. "שנה וחצי לא הייתי בקשר עם המשפחה, לקחתי צעד אחורה והתנתקתי".
פרידמן, ועוד רבים כמותו, הם חיילים בודדים ללא עורף משפחתי. "חיילים ללא עורף משפחתי אלו אותם חיילים בודדים שמגיעים משתי אוכלוסיות מרכזיות: חרדים שיצאו מהקהילה והמשפחה מסרבת להכיר בהם, והאוכלוסיה השנייה אלה צעירים בסיכון שבאים מעולמות רקע שונים", הסבירה סא"ל במיל' ליאורה רובינשטיין, מנהלת תוכנית "חיילים בודדים חסרי עורף משפחתי" במרכז לזכרו של מייקל לוין. העמותה מקבלת את הצעירים כחצי שנה לפני הגיוס ומעבירה אותם תהליך של היכרות עם המציאות החדשה, החיים החדשים אותם הם מתחילים.
רובינשטיין מספרת על מקרה שזכור לה במיוחד במהלך השנתיים בהן היא עובדת בעמותה, "בשבועות הראשונים שנכנסתי לכאן, ביקשה ממני הרכזת ללכת ללוות חיילת שמתגייסת כי היא לא יכלה ללוות אותה. הגעתי ביום הגיוס שלה ללשכת הגיוס, עמדה ילדה, חרדית לשעבר שהחליטה להתגייס וכשהיא ראתה אותי היא פתאום חייכה חיוך כזה גדול, והייתה כל כך מרוצה, שאני פשוט נמסתי", סיפרה בעיניים בורקות.
לא משאירים אף חייל בודד. ynet והתכנית לחיילים בודדים חסרי עורף משפחתי, שבוע התרמה בצל הקורונה. להתגייסות ותרומות היכנסו ללינק
וזו רק דוגמה אחת מתוך הרבה מאוד מקרים כאלה עם החברה האלה שהבדידות כל כך עוטפת אותם, "כל מענה שאתה נותן להם פה, מחיוך, חיבוק קטן, תשומת לב, שיח, ארוחה חמה, זה עולם ומלואו", אמרה רובינשטיין.
"גיליתי שהעמותה זו המשפחה שלי, החברים שלי"
לקראת סוף שירותו הצבאי, אביו של יוסף נפטר ממחלת הסרטן, "הייתי צריך לחזור לשבת שבעה, בין אם הם מקבלים אותי ובין אם לא", סיפר. זמן קצר לפני שנפטר אביו, חבר, גם הוא חייל בודד, הכיר לו את המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין. "הם שלחו שני מתנדבים לבוא ולבקר אותי בשבעה והם היו האנשים היחידים שבאו לבקר אותי" סיפר. "שום חברים. אף אחד לא בא. וזה מתי שהבנתי באמת שהעמותה הזאת היא שונה מהעמותות האחרות. היא באמת משפחה, היא חברים שלא היו לי".
והקשר הזה ממשיך גם אחרי השחרור, שהרי עבור חיילים בודדים ישראלים, רגע השחרור הוא רגע מורכב מאוד. "כשבאתי להשתחרר הייתי בלחץ, חטפתי התקף חרדה וממש התמוטטתי בבסיס. זה מפחיד. זה לצאת לעולם שאתה לא מכיר, אתה לא יודע כלום", הסביר פרידמן.
"ביום שחייל בודד ללא עורף משפחתי משתחרר ויוצא לחיים, הוא מסתכל ימינה-שמאלה ואין מאחורי אף אחד, הוא נכנס לבור של חרדה. לכן, לפני שהם משתחררים, מנהלים איתם שיחה, בודקים איתם מה הכיוונים שלהם, לאן הם רוצים, מה הם רוצים - ללמוד, לעבוד. מהם סדרי העדיפויות שלהם, כמה הוא הצליח לחסוך בשירות הצבאי ועם מה הוא יוצא לדרך", סיפרה רובינשטיין.
התוכנית לחיילים בודדים חסרי עורף משפחתי, מסייעת למועמדים לשירות ביטחון לקראת גיוסם לצה"ל, לחיילים בשירות, ולחיילים משוחררים עד 5 שנים משחרורם. מדי שנה מסייע המרכז לכ-1,000 חיילים בודדים. "יוסף בן ה-16 לא היה מאמין. היה מאד מופתע לאן הגעתי. לצאת מהקהילה החרדית, יצאתי מהארון, התגייסתי, נלחמתי להיכנס לקרבי, שירתתי שירות מלא, היום משלים בגרויות וחולם להיות מעצב פנים", אמר פרידמן. ולאלה שלא חושבים שהם מסוגלים - אתה יכול להרים את עצמך. תלחם זה שווה את זה".
בימים אלו, כשמגפת הקורונה משפיעה על כל אחד ואחת מאיתנו, עבור החיילים הבודדים, שבודדים בשגרה שלהם, הבדידות מקבלת עוצמה הרבה יותר גדולה ומשמעותית. "אני עכשיו בחל"ת, הייתי מלצר. אז עכשיו זה באמת לחיות על המעט, את קניית האוכל אני מתכנן מראש וחושב על מה לקנות ומה לוותר כדי שמחר יישאר לי כסף לעוד משהו. אני משתדל לא להסתכל קדימה מדי, כי זה מלחיץ", סיפר פרידמן בלב כואב.
"כאן התפקיד שלנו נכנס ביתר שאת. לתת להם מענה ולפתור את המצוקות הקיימות", הדגישה רובינשטיין. "זה באמת כאילו המשפחה שחסרה לי, ההורים שלא יכולים לתמוך בי כרגע זה העמותה פה. יש לי את ליאורה ואת אבי שהם באמת כמו אמא ואבא בשבילי".
בשיתוף ביתילי
לפנייה לכתב/ת 
