"מתגעגעת לעשות שטויות עם אבא שלי"

כשרואים את חן נמט (19) מסתובבת עם רעות סלומון (11) נראה שמדובר באחיות או בנות דודות אבל הקשר שלהן נוצר בנסיבות אחרות לגמרי. "חן הגיעה אליי לפני כמה חודשים", מספרת רעות. "לא הכרתי אותה אבל ממש התחברתי. אנחנו משחקות, עושות יצירות. אוהבות לעשות אותם דברים, אני משתפת אותה במה שעובר עליי, זה תומך ועוזר מאוד. היא כמו אחות גדולה".

אביה של רעות, סבה ודודתה נרצחו בפיגוע בחלמיש ב-2017. "זה היה כמעט לפני שלוש שנים בחופש הגדול, הייתי לפני כיתה ד'", היא מספרת. "הפיגוע היה בשבת. לבן דוד שלי שנולד יום לפני הייתה חגיגה שנקראת 'שבת בכור'. האורחים היו אמורים להגיע. לא חשבנו שמחבל יגיע במקום האורחים. היינו בבית של סבתא וסבא שלי. זה היה בלילה, בתשע או עשר.

"המחבל פשוט פתח את הדלת ואמר איזו מילה, אמא שלי הבינה מיד. ברחנו לחדר למעלה ואמא שלי סגרה את הדלת והתקשרה למשטרה. אבא שלי, סבתא שלי, סבא ודודה שלי, לא הספיקו לעלות, הוא מיד תקף אותם ושמענו למעלה את הכל".

תמונה אחרונה לפני הפיגוע(צילום: אלבום פרטי)

מה אהבת לעשות עם אביך?
“לאבא שלי קראו אלעד, והיינו עושים המון דברים ביחד. אני דומה לו במראה ושנינו אוהבים לעשות שטויות ולשחק במשחקי קופסה כמו קאטן ומונופול. הוא לא היה נותן לי לנצח, שנינו תחרותיים. הייתי הילדה של אבא, בת יחידה עם ארבעה אחים בנים.

"תמיד אומרים שהוא היה גיבור ואני חושבת שכן, הוא נלחם במחבל שלא יעלה אלינו למעלה. סיפרו לי שבשלב מסוים דודה שלי צעקה ושכן ששמע הגיע וירה במחבל. הוא הציל אותנו. בפיגוע נרצחו דודה שלי, סבא שלי ואבא שלי. סבתא שלי נשכבה על המיטה, המחבל פגע בה, היא נפגעה בינוני ואז כולם באו.

"בהתחלה לא באמת הבנתי. חשבתי שנבקר אותו בבית החולים אבל זה לא קרה. הלכנו לדודים שלנו ואז בבוקר הושיבו אותנו ואמרו. היה קשה לשמוע, אבל היינו צריכים להתרגל, לחזור לשגרה".

רעות עם אביה אלעד סלומון ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

איך הצלחת לחזור לשגרה? 

"בהתחלה קשה, אבל מבינים שזה המצב ויש עוד משפחה וצריך לחזק אותם ולא להיות עצובים. החברות באו לשבעה ומחזקות גם ביום-יום. הקשר שלי עם אמא שלי התחזק מאוד, אנחנו חברות טובות, אבל עדיין חסר לי כשאני קמה מהמיטה ולא רואה אותו וגם לא יכולה לשחק איתו בשבתות".

בנוסף לחברות ולמשפחה, רעות כאמור נפגשת עם חן, מתנדבת מטעם פרויקט "אח בוגר", מטעם עמותת "משפחה אחת", המסייעת לנפגעי טרור ומשפחות שכולות. במסגרת הפרויקט, העמותה מחברת בין ילדים או אחים שכולים לסטודנטים המצויים עמם בקשר שוטף.

"רעות ואני נפגשות אחת לשבוע", מספרת חן. "בכל פעם שעתיים עד ארבע שעות, שבזמן הזה אנחנו עושות יצירה וכל מהשעושה לה טוב. הקשר נרקם לאט לאט ועם הזמן היא סומכת עליי יותר". חן מספרת שהיא בשנת התנדבות לפני הצבא, ומקבלת סיוע להצלחת הקשר ביניהן: "יש הכשרה של העמותה, סיוע טלפוני, איך לפנות, מה להגיד, רעיונות לפעילויות, בעיקר בתקופה זו. רעות ילדה מקסימה, אנחנו נהנות ביחד. מלבד החשיפה לשכול, הרגשתי שהרווחתי כלים לחיים".

חן נמט ורעות סלומון (צילום: אלבום פרטי)

"היה לנו קשר מיוחד"

מוריה כהן, כיום תלמידת כיתה י', הייתה בת ארבע, כשאחיה נריה נרצח בפיגוע שהתקיים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. "הכרתי אותו רק ארבע שנים, אבל היינו קשורים מאוד, היה לנו קשר מיוחד", היא מספרת.

"תמיד הוא דאג שלכולם יהיה טוב. כשהוא לא היה בבית - התגעגעתי אליו. תמיד הייתה תחושה שמשהו חסר, וכשחזר - התמלא הבית. שיחקנו ביחד במלך האריות עם עוד אחים שלנו, טיילנו המון ביחד וההורים שלי סיפרו שתמיד היה סוחב אותי על הגב שלו. אני זוכרת את הפעם שטיילנו ורציתי להצטלם על עץ, אבל פחדתי ובדרך ממש הרגשתי את נריה. הוא אמר 'אל תדאגי, אני שומר עליך'".

יום הזיכרון - הסבר לילדים לפי גילם

נריה כהן נרצח בשנת 2008, בפיגוע שהתקיים בישיבה בירושלים, והוא בן 15 במותו. "מחבל הגיע עם ארגז טלוויזיה גדול ובתוכו היה נשק", מספרת מוריה. "הוא התחבא בין המדרשה לספריה, הוציא את הנשק וירה בכניסה. כשהמחבל נכנס לספריה, כולם ברחו. המחבל עבר עמודה עמודה. הוא ראה את נריה ונריה התחיל להילחם בו, עד שהוציא את הנשק שלו וירה. זה היה לפני 12 שנים. הלכתי לישון, וכשהתעוררתי אמרו שנהרג".

מוריה עם אחיה נריה כהן ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

כיצד ספרו לך שהוא נהרג?

"התעוררתי בבוקר וראיתי את כל האחים שלי בבית, זה היה מוזר כי הם כבר לא גרים אצלנו. אמא שלי אמרה שהוא נהרג. לא באמת הבנתי, חשבתי שאם הוא לא בא היום, הוא יבוא מחר ואם לא מחר, אז מחרתים. התעקשתי ללכת לגן. הייתי 'אמא שבת' באותו יום והיה לי חשוב. לא באמת הבנתי את המשמעות".

מוריה משתפת כי הדרך שלה להתמודד עם האבל היא לקחת את התכונות של אחיה ולשלב אותן ביום-יום "אני הכי זוכרת את השמחה, הוא רצה שנמשיך. אמא שלי אומרת שהוא במקום טוב למעלה וזה נותן כוח. יש רגעי משבר, אני מאוד מתגעגעת אליו, אבל אני מרגישה אותו איתי וזה עוזר".

גם היא נמצאת בקשר עם מתנדבת מעמותת "משפחה אחת", שלדבריה עוזרת לה המון. "במשפחה דיברו על הצורך בתמיכה", אומרת מוריה. "אסתר אביטל היא כמו אחות גדולה שמלווה אותי ותמיד שם בשבילי. אני יכולה לשתף אותה ולעשות שטויות יחד כי היא מצחיקה אותי. אני נפתחת לאט לאנשים, ואיתה כבר בפגישה הראשונה הכל זרם. היא מלווה אותי כבר שנה, ואנחנו משתדלות להיפגש כל שבוע".

מוריה כהן ואסתר אביטל כהן. "כמו אחות גדולה"(צילום: אלבום פרטי)

"אני מקבלת המון ממוריה, אני כל הזמן אומרת לה שהיא הנס הפרטי שלי", מספרת אסתר אביטל כהן (23) שמלווה את מוריה. "כיף לי איתה, אני לא פחות מקבלת מאשר נותנת. מוריה נותנת לי כוח, יש בה יציבות ואמת, שמחה אמיתית. היא יודעת לבחור בחיים.

"מוריה מאוד אוהבת לכתוב, היא יצירתית מאוד. כתבה שירים על הזכרון, על מי שנריה בשבילה, אספה סיפורים. נפגשנו והיא בקשה שאעזור לה. היא הכינה לכל אחד מהמשפחה שלה אלבום. ישבנו ביחד, העתקנו טקסטים, הדבקנו תמונות שהיא פיתחה, עטפנו, קישטנו, עיצבנו. מאוד מרגש".

מדוע בחרת בפרויקט כזה?

"לכל אחד בחיים יש את המקום שהוא מוצא את עצמו, נותן יד ועוזר. אני גרה ליד הר הרצל ותמיד הסיפורים ויום הזיכרון נגעו בי. כל משפחה שכולה מתמודדת אחרת. הם משפחה מאוד מיוחדת, הורים חזקים שיודעים לכבד את הזכרון. יש תמונות של נריה בבית, אבל הם בחרו בחיים ולא נשאבו לצער. הם נכנסו לי ללב ואני חושבת שאלווה אותם לעוד הרבה זמן".