מהצפירה ועד ה"יזכור": כך התפתחה מסורת האבל
הקראת שמות הנופלים מבוססת על מנהג יהודי עתיק יומין, הדלקת נר הנשמה שאובה מפסוק במשלי, תפילת "יזכור" החילונית התבססה על תפילה דתית - וגם לדקת הדומייה יש בסיס יהודי: "הציונות החילונית פנתה באופן טבעי למסורת היהודית", מסביר פרופ' ג'פרי וולף
"נהוג להתייחס ליום הזיכרון לחללי צה"ל כ'אירוע חילוני', אבל המסורת הדתית של שכול, אבל והנצחה במיוחד בקרב אשכנזים, קנתה שביתה ביום זה, כמו גם ביום השואה שקודם לו". את הדברים אומר פרופ' ג'פרי וולף, מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. מאז השלים את הדוקטורט בהרווארד והוסמך לרבנות ב"ישיבה יוניברסיטי", זה כבר ארבעה עשורים, הוא חוקר את ההיסטוריה היהודית ותולדות ההלכה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
"היכרות עם מסורת האבל והשכול מלמדת שהספרדים ובני עדות המזרח נטו שלא לקבוע ימי אבל וזיכרון לאירועים קשים, בניגוד למאורעות משמחים שכן הנציחו", הוא אומר.
יום הזיכרון בערוץ היהדות:
כך, בשנת 1066 אירע פוגרום קשה בממלכת גרנדה שבספרד המוסלמית, במהלכו גורשו מאות יהודים ונרצחו מאות אחרים, ובהם רבי יהוסף הנגיד שהיה וזיר ורב, אבל סביר שלא שמעתם עליו. האירוע לא הונצח. דוגמאות מאוחרות יותר, כמו פרעות 'התריתל' ביהודי פאס שבמרוקו ב-1912, והפרהוד שבמהלכו טבחו ביהודי בגדד שבעירק ב-1941 - אף הם לא זכו לטקסי הנצחה ממוסדים.
"מאידך גיסא, בקרב האשכנזים יש מסורת משוכללת של הנצחת אסונות", אומר החוקר. "בשנת 1096, במהלך מסע הצלב הראשון, נרצחו והתאבדו יהודים שסירבו להתנצר בעיקר באזור גרמניה, במה שכונה לימים 'גזירות תתנ"ו'. את האירועים הקשים האלה הנציחו בקהילות אשכנז בתפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בכל שבת בבוקר, לאחר קריאת התורה.
"בנוסף, בכל תשעה באב נתווספו שלוש קינות מיוחדות שחוברו לזכר ההרוגים. אפילו חלק ממנהגי האבלות של האשכנזים בימי ספירת העומר הם לזכר אותם מעשי גבורה וקידוש השם. החל מימי הגאונים המנהג היה רק שלא להתחתן בתקופת העומר, לזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא. האשכנזים הם אלה שהוסיפו מנהגי אבלות כמו איסור תספורת ושמיעת מוזיקה, מאחר וההתקפות על הקהילות היהודיות בשלהי המאה ה-11, החלו ממש בתקופה של ספירת העומר".
על "מעמאָרבוך" שמעתם?
טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הכוללים, בימים כתיקונם, ביקור בבתי העלמין, הקראת שמות ההרוגים, הדלקת נר זיכרון ועוד – נשאבו, לדברי פרופ' וולף, מן המסורת היהודית.
"ביקור בבית העלמין ביום השנה לפטירה של אדם, הוא מנהג שהיה מקובל תמיד גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים", הוא אומר. "העובדה שהרמב"ם כותב במאה ה-12 'ולא יפנה אדם לבקר הקברות', דווקא מלמדת שזה היה מנהג שהיה מושרש בציבור. גם הדלקת נר זיכרון היא מסורת דתית עתיקה, בגלל אמונה ב'עליית נשמה' ובשל הפסוק 'נר ה' נשמת אדם'".
הציונות החילונית לא ניסתה להטמיע טקסים משלה?
"צריך לזכור שעד המאה ה-18 לא היו יהודים חילונים. בהמשך, כשיהודים שלא שמרו מצוות ניסו לעצב טקסים וסמלים, הם פנו באופן טבעי למסורת היהודית מתוך אמונה שלא נס ליחה.
"כך יצרו ביום הזיכרון טקס של הקראת שמות הנופלים. זה מיוסד על מנהג יהודי עתיק לשמר את שמותיהם של אלה שמתו על קידוש השם, בספר קהילתי הנקרא ביידיש מעמאָרבוך, ובעברית 'ספר זיכרון'. ספר הזיכרון העתיק ביותר שנשמר נכתב בנירנברג, החל מ-1296-1298. באותה עת נהגו להקריא את רשימת הנפטרים מתוך ספרי ההנצחה, ביום כיפור, אולם ברבות השנים המנהג נעלם, ולמעשה נולד מחדש ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
"אגב, המחקרים האחרונים מראים שישראלים מייחסים קדושה ומשמעות דתית לטקסים לאומיים, וככה חוזרים הסממנים האלה למקורם הדתי, אחרי שנלקחו משם לכתחילה, וזאת בזכות הערצת דור המייסדים למורשת ישראל".
הצפירה היא לא "חוקות הגויים"
לפני 100 שנים, במרץ 1920, נהרגו בקרב הגנה הרואי על תל חי שישה לוחמים, ובהם יוסף טרומפלדור. האירוע זיעזע את היישוב היהודי הקטן, וברל כצנלסון, שהיה הוגה דעות וממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה, חיבר לזכרם תפילת אשכבה חילונית שמתחילה במילים "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו".
"זה מבטא את רחשי הלב של ציבור הרוצה שיהיה אופי חילוני למעמדים לאומיים", אומר פרופ' וולף, "אבל אסור לשכוח שמיד אחרי תפילת היזכור החילונית, אומרים בכל הטקסים את תפילת 'אל מלא רחמים'. אז גם התפילות האלו אינן חסרות נימה דתית".
אתה חייב להודות שלפחות עמידה בצפירה היא לא מנהג יהודי.
"לעמוד בדומייה הוא בוודאי מנהג שיש לו תהודה יהודית. במילים 'ויידום אהרן' מתארת התורה את התגובה לאסון שבו מתו שני בניו של אהרן הכהן. ההלכה קובעת כי בבית האבל על המנחמים לשתוק, והם רשאים להתחיל לדבר רק לאחר שהאבל פונה אליהם, על פי הפסוק מספר יחזקאל 'האנק דום מתים'. אז רואים שהתורה קובעת שהשתיקה היא תגובה לשכול ולאובדן.
"מעניין שאת הצפירה בימי זיכרון ייבאנו מהבריטים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נהגו לצפור ב-11 בנובמבר, בשעה 11 בבוקר - השעה שבה נכנסה הפסקת האש לתוקפה - לזכר החללים. אלא שעם השנים הבריטים הפסיקו את הצפירה, והמשיכו רק עם המנהג של לעמוד בדומייה. יוצא אם כן שרק ישראלים משמיעים צפירה ועומדים דום לזכר הנופלים".
חרדים עדיין מתקשים לעמוד בצפירה.
"נכון, וזו טעות. הטענה המקובלת בקרב החרדים היא שהדבר אסור לכאורה משום 'חוקות הגויים'. כלומר, התורה אוסרת עלינו לאמץ את דרכי הגויים, כדי לשמר את המנהגים שלנו. אבל האיסור מתייחס לחיקוי של מנהגים דתיים מיוחדים, או לנורמות לא יהודיות שרוצים לאמץ מתוך רצון להידמות לגויים.
"הגדרה זו נקבעה בזכות רבי יהודה מיסיר ליאון. הוא היה רב, ראש ישיבה ופוסק חשוב בקהילת יהודי איטליה במאה ה-15. במקביל, הוסמך לרופא והתלבט האם מותר לו ללבוש את גלימת הרופאים, שהזכירה במראה שלה את בגדי הכמרים הקתוליים. הוא פנה לרבי יוסף קולון טרבוטו (שכונה המהרי"ק), מגדולי הפוסקים ביהדות איטליה באותה תקופה. המהרי"ק התיר ללבוש את גלימת הרופאים, מאחר והמטרה היא לא להיראות כמו כומר, אלא כדי שכולם יידעו שהוא רופא. הוא ציין שאם אין משמעות דתית למעשה, אין בעיה לבצע אותו.
"לאחר מכן, רבי משה איסרליש, שהיה גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16 - קבע ב'שולחן ערוך' שאם יש במנהג לא יהודי היגיון שאיננו תלוי במקורו, הדבר מותר. לכן לא ברור לי למה החרדים עדיין מתקשים עם המנהג הזה. הרי יש בדבר היגיון, ורק יהודים ישראלים נוהגים ככה".
מדוע כשלו כל היוזמות לבסס צומות חדשים, למשל לזכר השואה?
"צריך לזכור שביהדות יש צום יום כיפור שאורך 25 שעות ומקורו בתורה. יש עוד חמישה צומות 'קצרים' - ארבעה לזכר חורבן בית ראשון, ותענית אסתר שלפני פורים. אלה צומות שנקבעו על ידי הנביאים ואושרו על ידי חכמים.
 |
"עם השנים מעטים מאוד המשיכו לקיים צומות נוספים, כמו למשל 'תענית חלום'. אנשים כבר לא מתחברים לרעיון של צום, ולכן לדעתי נכשלות היוזמות לצומות חדשים. בכלל, לטוב או לרע, הנושא של הקרבת הנוחות הפיזית למטרה רוחנית לא מדבר לאנשים".
