חרדית ביום הזיכרון: "אני הקול שרוצה להיות שייך"
"חשבתי שאם אבוא חשופה ואניח את הכאב על השולחן, אולי יהיה לפחות שינוי בתחושה שאנחנו לא אחד נגד השני", אומרת רחלי, חרדית תושבת בני ברק, שכתבה שיר כאב על השייכות החרדית ביום הזיכרון: "מה יש לי להביא לשולחן/ אם צד אחד מביא חיים/ מביא זכרונות מלחמה,/ ואני מביאה, מה?"
"אין לי"/ רחלי
אין לי תמונה שתלויה בסלון
של אח שיצא ולא חזר
אין לי חברים שנותר מהם רק זיכרון
ושרים עבורם בכיכר
אין לי תחושת מחנק
כזו שלופתת אותך מבפנים
כשמקריאים את הנופלים
והנה השם שאומר בשבילך חיים שלמים
אין לי מה לומר
בתחילתו של שיח, בסבב היכרות
כששואלים פעם בלב ולפעמים גם בקול
ואת, איך את מכירה את השכול
אין לי תחושת גאווה
במעבר בין ימים
בין עצב לתקומה
אני לא שייכת, הם אומרים,
לא לדמעות ולא להפרחת השממה
ואני,
מנסה להעז ולומר,
אולי,
אפשר
אני יודעת שזה לא פשוט
וזה לא הוגן, וכך לא בונים שותפות
אבל אולי
אני מנסה להמשיך
אבל אין כבר טעם
כי דם
וקדושת החיים
ומה נאמר לאם הבנים?
וזהו.
כאן תמיד נגמרות המילים.
ואני,
מה יש לי להביא לשולחן
אם צד אחד מביא חיים
מביא זכרונות מלחמה,
ואני מביאה, מה?
* בנימה אישית, הימים הללו קשים. אני בטוחה שלכם הרבה יותר. אני בטוחה שגם לעולם לא אוכל להבין. אני רוצה להביא עוד קול לשולחן הזה. הקול שרוצה להיות שייך, שרוצה לקחת חלק, אך החלק שלו לא ילבש מדי זית וככל הנראה לא ימות כגיבור ישראל.
** אז מה את מביאה למדינה, שאלה אותי השבוע מישהי מאד נחמדה. ואני, שעייפתי, אמרתי, עד שלא ננסה לא נדע.
"אנחנו לא אחד נגד השני"
את הטקסט הצועק הזה כתבה רחלי, חרדית תושבת בני ברק. יש לה גם שם משפחה, אבל היא מעדיפה לשמור על פרטיות, כדי שלא יבולע לה ולילדיה הלומדים במוסדות חרדיים מאוד. ואם מישהו מחפש ניצנים של שינוי, פשוט שיקרא את השיר הזה, שזועק את החיפוש החרדי אחרי חיבור.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
"אתמול הייתה לי תחושת מועקה לאחר שאדם שאני עובדת איתו, סיפר שהבן שלו עומד להתגייס, ואשתו מספרת שהיא כבר לא ישנה טוב בלילה", היא מספרת. "קיבלתי אגרוף בבטן. הם בשלוש השנים הקרובות לא יוכלו לישון טוב בלילה, אז איך אני יכולה להגיד ששנינו שווים במדינה?
"בזמן כתיבת השיר, חשבתי שאם אבוא חשופה ואניח את הכאב על השולחן ולא אתכחש אליו, אולי זה ישנה משהו. גם אם לא שינוי אמיתי, לפחות שיהיה שינוי בתחושה שאנחנו לא אחד נגד השני".
"החלק שלא ימות כגיבור ישראל"
רחלי מספרת כי לפני שנים רבות, אביה התגייס לשירות צבאי מקוצר של שלושה חודשים, אבל שאר בני משפחתה, כבר לא התגייסו לצה"ל. כאשר הגיעה שעתה להינשא, הסוגיה עלתה מחדש על השולחן, והיא התחתנה עם חסיד "שההשקפות שלו דומות לשלי ועשה שירות אזרחי".
לשאלה מדוע לא לעשות את הצעד ולגדל את הילדים במוסדות שמהם אפשר לצאת לשירות צבאי, עונה רחלי: "השאלה הזו הכי כואבת והכי בעייתית. אם לומר את האמת, אני חוששת שעד שהם יגדלו ויתגייסו, אם הם ירצו שירות משמעותי בצבא, הם יצטרכו לוותר על הזהות החרדית, ואני לא יודעת אם אוכל לקבל החלטה כזו, או לעשות צעד שכזה. לכן גם הם כנראה יעשו רק שירות אזרחי".
רחלי מודה שבמקום שבו היא נמצאת אין פתרון. "אני לא רואה פתרון באופק. בעולם מדומיין אולי היינו יכולים להניח בצד את חוסר הסימטריה הנוראי, ולדבר איך אפשר לתרום בלי לאבד זהות, אבל אני עם המון ספקות".
"בימים האלה כשכל ויכוח מצטמצם ל-280 תווים בטוויטר, אני רוצה להשאיר יותר סימני שאלה - ושכולנו נחפש וננסה למצוא את המשותף. אני בטוחה שלכם קשה הרבה יותר. אני בטוחה שגם לעולם לא אוכל להבין. אבל אני רוצה להביא עוד קול לשולחן הזה, הקול שרוצה להיות שייך, שרוצה לקחת חלק, אך החלק שלו לא ילבש מדי זית - וככל הנראה לא ימות כגיבור ישראל".
