לאהוב את הרעים
הם לא היו הכי מוכשרים ולא שיחקו את הכדורסל הכי יפה, הם היו הנבל. הם היו הרע שרצית שייכשל. הם היו הקבוצה הכי טובה. ממרחק של שנים אפשר להתאהב גם בדטרויט של סוף שנות ה-80 בניצוחו של אייזאה תומאס. ג'ורדן בעצמו אמר שבלי המשוכה הגבוהה בדמות הפיסטונס הקשוחים הבולס לא היו זוכים בכל כך הרבה אליפויות. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
השם אייזאה תומאס מזכיר לילדי שנות ה-90 וה-2000 שחקן מוכשר שנתן עונה אחת גדולה בבוסטון. מאז הוא עבר בכמה קבוצות והספיק להיעלם מחיינו. מי שראה NBA בשנות ה-80 יודע שיש רק אייזיאה תומאס אחד. שחקן שבמשך כמה שנים שלט במזרח ומירר את חייהם של שחקנים כמו בירד וג'ורדן. זהו סיפור על קבוצה שנואה במיוחד ושחקן אחד שלעולם לא יקבל מספיק קרדיט.
בין סדרת נטפליקס אחת לשנייה יצא לי לצפות לאחרונה בסרט מסדרת הסרטים המופלאים של ESPN בשם 30 על 30, שנותנת מבט קרוב ואחר על נושאי ספורט מענפים מגוונים ב־50 השנים האחרונות. ערב יציאת סדרה דוקומנטרית על עונת האליפות האחרונה של הבולס בשם The Last Dance צפיתי ולא בפעם הראשונה בסרט על הBad Boys של דטרויט, קבוצת הספורט המושמצת והשנואה ביותר אי פעם.
לאחר צפייה בסרט, קל לראות למה הפיסטונס היו כל כך שנואים. לעיתים כל קשר בין המשחק שהם שיחקו וכדורסל היה מקרי בהחלט. בסגל היו שמות שלא היו מביישים חבורת רוצחים שכירים שרק מחכים שמישהו יחדור לסל כדי להכניס לו מרפק או לדחוף אותו באוויר. במשחק של היום עבירות כאלה היו מזכות בהרחקות להרבה משחקים. בשנות ה-80 קראו לזה כדורסל. ביל למבייר וריק מהורן הובילו את הרשימה יחד עם דניס רודמן הצעיר (מי היה מאמין שרודמן בימים האלה יהיה הילד הטוב והרגוע בקבוצה). אליהם הצטרפו ויני ג'ונסון, ג'ון סאלי, מארק אגווייר וג'ו דומארס. על התזמורת ניצח אחד אייזיאה תומאס, גארד חייכן עם פרצוף של מלאך שהרג אותך בכל דרך אפשרית.
העבר של אייזאה הכריח אותו להיות קשוח. הוא גדל בשכונות העניות במערב שיקגו. שני אחים שלו מתו כתוצאה משימוש בהרואין ואפשר להגיד שהוא גידל את עצמו. הוא לא ידע מאיפה הארוחה הבאה שלו תבוא ואף העיד שהלך הרבה מכות בילדותו. שום דבר לא היה שונה על המגרש. משחק פיזי וקשוח היו חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית המשחק של הפיסטונס בשנים האלה והם השתמשו בזה כדי לשבור מנטלית את היריבות שלה, כולל הסלטיקס של לארי בירד, הלייקרס של מג'יק וקארים והבולס של ג'ורדן.
מה שתומאס והפיסטונס השיגו בשנים האלה היה לא פחות ממדהים. מהקבוצה הגרועה בליגה הם הגיעו לשלושה גמרים רצופים וזכו בשתי אליפויות. אחרי שתי האליפויות הגיעו ג'ורדן והבולס והשתלטו על הליגה. העברת הלפיד הייתה בגמר המזרח של 1991. הפיסטונס ירדו מהמגרש לפני שהמשחק נגמר רשמית וכך נמנעו מלחיצות ידייים וברכות למנצחים. דטרויט לא חיפשו שיאהבו אותם והמהלך הלא ספורטיבי הזה בטח לא הוסיף למוניטין שלהם. דטרויט סיימו את הריצה המדהימה שלהם והחל עידן הבולס.
תומאס שיחק עוד שנתיים וסיים את הקריירה בפציעה בגיל 32 בלבד, גיל ששחקנים רבים מגיעים בו לשיא הקריירה. תדמית הbad boy דבקה בו מהפיסטונס והוא לא היה שייך לברנז'ה בקרב השחקנים הפופולריים בשנים האלה. שמועות אומרות שג'ורדן דאג שתומאס לא ייכלל בסגל הדרים טים בשנת 92 לקראת אולימפיאדת ברצלונה. הגיע לתומאס להיות שם. בהמשך הוא נבחר לאחד מ־50 השחקנים הגדולים בתולדות ה־NBA, אבל לנצח ייזכר כשחקן מצוין בקבוצה שאף אחד לא אהב.
בתור ילד שידע לדקלם את החמישיה של השיקגו בולס בגיל 5 ואפילו ראה את ג'ורדן משחק בלייב, האהבה וההילה שסביב ג'ורדן תמיד תישאר בעינה. אין אף שחקן שמתקרב לגדולה ולווינריות של מייקל. מבחינתי גם לא הייתה אף קבוצה אחרת. ג'ורדן בעצמו אמר שבלי המשוכה הגבוהה בדמות הפיסטונס הקשוחים, שכללו הפסדים כואבים, הבולס לא היו זוכים בכל כך הרבה אליפויות. כשתצפו בסדרה הדוקומנטרית על הבולס אני בטוח שתתמוגגו ותחזרו לנוסטלגיה של הבולס של שנות ה-90. אבל לרגע אחד תזכרו שהייתה קבוצה שהוציאה את הבולס האלה מהכלים. הם לא היו הכי מוכשרים ולא שיחקו את הכדורסל הכי יפה. הם היו הנבל. הם היו הרע שרצית שייכשל. באותן השנים הם היו הקבוצה הכי טובה. ממרחק של שנים אפשר להתאהב גם בדטרויט פיסטונס של סוף שנות ה-80. הרעים גם רוצים שיזכרו אותם. ולפעמים גם שיאהבו אותם.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
לפנייה לכתב/ת 
