60 מיליארד שקל ללא דורש

העובדה שאף צד במו"מ הקואליציוני לא דורש את משרד החינוך מלמדת על פער בלתי נתפס בין מילים גבוהות בדבר חשיבות החינוך לבין המצב בפועל

ד"ר תמי הופמןעדכון אחרון: 30.04.20 , 11:57

(צילום: מוטי קמחי)

בממשלת ישראל הראשונה, זו הזמנית שהוקמה במאי 1948, כיהנו 13 שרים שהיו אחראים על תחומים הכרחיים לתקופה: ביטחון, חוץ, פנים, משטרה, עלייה ועוד. תחום החינוך לא זכה לשר. זה לקח זמן, עשרה חודשים ליתר דיוק, עד לבחירות בינואר 1949, ועוד חודשיים לאחר מכן. בסופו של דבר, ולמרות הסתייגויות ממידת יכולותיו הניהוליות, אבל תוך הערכה להיותו אינטלקטואל ואיש רוח, מונה זלמן שז"ר לעמוד בראש המערכת שתהפוך עם השנים למפלצת הזוכה לתקציבי עתק, לצד היותה נושאת מטוסים שמתקשה לנוע ולהתקדם במרחב החשוב של עיצוב החברה הישראלית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

האנקדוטה הזו על העיכוב במינוי שר החינוך הראשון, המובאת במחקריו של ההיסטוריון ד"ר צבי צמרת (לימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך), משקפת דפוס שנשאר עד היום. הרי השאלה מי יקבל את משרד החינוך לא עמדה במוקד של אף ויכוח ומחלוקת במו"מ הקואליציוני בין בנימין נתניהו לבין כחול לבן. וזאת אף שמדובר במשרד החולש על תקציב ענק של 60 מיליארד שקל, ושיש בידו את האפשרות והכוח להשפיע על אזרחי העתיד ולסייע בקידומה של החברה אל מעבר למחוזות הבערות, השחיתות והאלימות.

גם כעת, תחת מעטה החירום של מגפת הקורונה, שמור משרד החינוך כמעין פרס ניחומים למפלגת ימינה אם תחליט להיכנס לקואליציה, ובכל מקרה, לא ברור עדיין מי מועמד לאייש אותו, מעבר לרצונו המוצהר של השר הזמני רפי פרץ להישאר בתפקידו.

חוסר הרצון של מרבית בכירי הליכוד וכחול לבן להחזיק בתיק בולט על רקע משבר המנהיגות הנוכחי במערכת החינוך, המציף את הבעיות המרכזיות שלה בעשורים האחרונים: פערים ואי-שוויון בין הקבוצות בחברה בכל הנוגע לנגישות לחינוך איכותי ולימוד מרחוק; ריכוזיות יתר של משרד החינוך; כפילות המסרים וההנחיות, והיעדרו של חזון פדגוגי וחינוכי פורץ דרך שיכול היה למנף מציאות זו לשינוי עומק.

אבל מעבר לכך, המשבר הנוכחי מבליט ומציף את חוסר האמון המתמשך של ההנהגה בכלל ומשרד החינוך בפרט, במורים ובמורות. הדרתם מתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לחזרה לשגרה, והעמידה מהצד עם תגובה רפה ברקע השיח הציבורי הקשה המתנהל בתקשורת וברשתות החברתיות בנוגע לעבודתם בשבועות האחרונים, מספרות את כל הסיפור.

בקרוב המערכת תחזור לתפקד. מתווה החזרה לשגרה, שמעורר ביקורת קשה בקרב הצוותים החינוכיים, יצטרך לעמוד במבחן המציאות. אבל המבחן האמיתי הוא הכיוון שאליו החברה הישראלית תפנה ביחסה אל תחום החינוך.

מערכת החינוך אינה השמרטף הלאומי הנדרש לצורך החזרת המשק לתפקוד, אף שכך משתמע מהדיונים הנוכחיים על החזרה ללימודים. היא אחד הבסיסים המרכזיים לעתידה של החברה בכל התחומים.

העובדה שבמסגרת חלוקת התיקים בממשלה הקרובה אין מי שיציע חזון חינוכי והתוויית דרך חדשה גם בעת משבר זה, מלמדת בעיקר על הפער הבלתי נתפס בין מילים גבוהות בדבר חשיבות החינוך, לבין יישומן בפועל. המשך דפוס פעולה זה בממשלה המתהווה הוא מתכון להנצחת כשלי המערכת גם בעתיד ובכיה לדורות עבור כולנו.