הפוליטיקה של הדת: ההלכה הייתה יכולה לאפשר הומוסקסואליות

כשהלכה ומוסר מתנגשים

אביב הגיע ואחריו פרשות אחרי מות - קדושים, ובליבן הפצע המדמם של הקהילה היהודית בדורנו, האיסור המכונה "משכב זכר". בכל אחת מצמד פרשות השבוע הנקראות השנה יחדיו, יהדהד החוק שזוכה לפופולריות ולציטוט-יתר. "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא", תזעק פרשת "אחרי מות" - וכהד תענה לה "קדושים" - "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם".

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

ועשית הישר והטוב

זה כמובן לא המקרה היחיד בתולדות התרבות היהודית של חוסר התאמה בין ההלכה למוסר, ובשביל המצבים האלה נוצרה הדרשה הבאה (פסיקתא זוטרתא ואתחנן): "ועשית הישר והטוב. הישר בעיניי אדם והטוב בעיניי ה'. תנן התם איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

הדרשן מחבר בין שתי קביעות של חכמי המשנה - ומסמן את הכיוון לפיתרון הבעיה. הפיתרון הראוי הוא זה שיספק את כולם: את אלוהים, את הקהילה ואת מקיימת המצווה. אפשר לטעון שזו תשובה גרועה, שהרי עסקינן במציאות שבה יש סתירה בין רצון היחיד, רצון האל ורצון הקהילה - ומה הואילו חכמים בדרשתם? אלא שהדרשן מבקש לחדד לפוסקי ההלכה לדורותיהם שאין להם זכות מוסרית לדבוק רק בהלכה, שכן רצון האל הוא שלכולם תהיה נחת רוח, וכל פתרון אחר אינו פתרון.

שרון כידון הבינה את זה

סירובה של שרון כידון להגיש את פרס ישראל לרב יעקב אריאל, שכינה את ההומואים "נכים" והמליץ לא להשכיר דירה לזוג לסביות, ראוי לכל שבח. הרב אריאל ורבים מחבריו מהזרם החרד"לי מפנים גב לדרישה הדתית למצוא דרך שתהיה ישרה בעיניי אדם וטובה בעיניי אלוהים. העיסוק בסוגיית היחס הדתי ללהט"ב מעורר מחשבה שיש מי שמחפשים את הקרע שבין ה"דתי" ל"אנושי" על מנת להפגין את אדיקותם.

(צילום: יואב דודקביץ, יובל חן)

מבחינה אנושית אבל גם מבחינה דתית אסור לתת יד או להגיש פרס למי שמפרים את האיזון היקר ששמו "הישר בעיניי אדם והטוב בעיניי ה''. אלוהים נתן לנו את המוסר ואת ההלכה ופוסקי ההלכה צריכים להעניק חיים מלאים לשניהם.

כשהפוליטיקה מנצחת את הדת

אפילו בנושא "משכב" נדמה שאין קושי אמיתי לפתור את הבעיה ההלכתית באופן שיהיה ישר בעיניי אדם, אלוהים וקהילה, אלא שהפוליטיקה של הדת חזקה מהשיקולים הדתיים עצמם, והפוליטיקה המתאמצת לבדל את הדת מהלכי רוח ליברליים; יוצרת קרע מסוכן ומיותר בין החופש הלהט"בי לחובה ההלכתית.

אם ההלכה עצמה הייתה לנגד עיניהם של פוסקי ההלכה, הבעיה המכונה "משכב זכר" - הייתה נעלמת מזמן.

החולשה של השפה הבוטה

רבנים העובדים בשירות הפוליטיקה המפלגת נראים כמתחרים בניהם בהטחת עלבונות בלהט"ב: "סוטים", "תנועה מטורפת", "איבדו את הנורמליות של החיים". האמירות האלו חייבות להדליק נורה אדומה, שהרי אם הגינוי הדתי ברור, מדוע לא מסתפקים אותם רבנים בציטוט החוק? הצורך לגבב קללות ומילים פוגעות שאינן כתובות במקרא מעיד על שני דברים: על המוטיבציה האישית של פוסק ההלכה, ועל העובדה שהחוק לא תוקפני כמו הפוסק.

מהי "תועבה"

רבים מהתוקפים את הלהט"ב בשם ההלכה שולפים לעומתם קלף כאילו-מנצח: בשני האזכורים המקראיים של חוק "משכב זכר" נאמר שהמעשה הוא "תועבה". זהו תואר קשה וקיצוני, ומכאן נלמדת חומרת האיסור וגם הדחייה התרבותית-קהילתית של ההומואים, שהרי המעשה שלהם הוא "תועבה".

מה הקשר בין "משכב זכר" לעבודה זרה?

העובדה שה"תועבה" מוזכרת באיסור משכב זכר יכולה ללמדנו שהאיסור על פעילות מינית זו היה קשור למנהגי עבודה זרה. ואם הדבר לא ברור, בסיכום חוקי איסורי המין של פרשת "אחרי מות", שב המחוקק המקראי ומבהיר את הקשר בין "איסורי המין", "חוקות הגוים" ו"תועבה": "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם... וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".

ה"תועבה" כבר לא קיימת

אם כן, הסיבה לאיסורי המין של "אחרי מות" ובמיוחד לאיסור "משכב זכר" היא שכך נהגו הגויים שאלוהים שילח מפנינו. אבל בעולם שאנו חיות בו, עולם שאין בו באמת עבודה זרה, אין בו "תועבה".

(צילום: עמית שאבי)

את איסורי המין של פרשות השבוע, אנחנו מקיימות לא בשל היותם "תועבה" (שהרי אנו חיות בעולם מונותאיסטי שלא עוסק בעבודת אלילים), אלא משום שאנו בוחרות להמשיך לדבוק בהם, כי הם נכונים בעינינו. מאותה סיבה בדיוק אנו יכולות להפקיע מהרשימה האסורה את איסור "משכב זכר" שכבר אינו נכון בעינינו.

משכבי אישה

מונח שמאפשר להפריד בין איסור "משכב זכר" לתרבות הלהט"בית של זמננו הוא המונח "משכבי אישה". החוק המקראי מתייחס רק אל חוויה של קיום יחסי מין של גבר עם גבר, כשהחוויה היא שאחד הגברים הוא "זכר" והשני הוא "אישה".

האיסור המקראי הוא רק על קיום יחסי מין (ולא חלילה על האהבה והזוגיות עצמה) ורק כאלה שהופכים "גבר" ל"אישה". אלא שבתרבות שלנו אישה אינה נחותה מגבר, ויחסים הומוסקסואלים לא נתפסים כהקטנה של גבר אחד על ידי גבר אחר. יחסים הומוסקסואליים הם לא "משכבי (גבר עם) אישה", אלא "משכב גברים", ולכן אין בהם כל עבירה על האיסור המקראי.

להפסיק את הרדיפה הדתית של הלהט"בים

הלהט הדתי של אותם רבנים הרודפים את הלהט"בים (ואני חושבת שקולם אמנם הולך ורם אך מספרם הולך ופוחת), הוא להט לשמרנות ולא להט להלכה. זהו להט המשותף לאנשי דת שמרנים בכל הדתות המונותאיסטיות. ואם תרצו, דווקא השיתוף הבין-דתי הזה מתאים להגדרה המקראית של "תועבה", שכן דווקא הוא מתאר הליכה בחוקות הגויים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתבה לי שירלי א' מהצפון: "אני ליכודניקית שלא מצביעה ביבי, אני בטח לא מצביעה לדתיים. אבל את? את אפילו לא מבינה שכשהמדינה היא לא ערך, אין לך ערך כאזרחית פה. המדינה היא אמצעי? כלומר, את רוצה לסחור במדינה כמטבע? תבחרי לכנסת קודם, לביבי נתנו מנדט, יותר מפעם אחת, באופן דמוקרטי! לך עוד לא".

שירלי יקרה, תודה על דבריך.

את צודקת בקביעה שאם המדינה אינה ערך, לי אין ערך כאזרחית. אלא שאני לא מעוניינת ב"ערך כאזרחית". כאזרחית אני מעוניינת בקשר פורמלי ולא ערכי עם המדינה שלי. אני מוכנה לקיים את החובות שלי ודורשת לקבל את הזכויות שלי. ערך קיים מבחינתי ברמה האנושית. הערך שלך בעיניי קשור לעובדה שאת נבראת בצלם אלוהים ואת זה המדינה לא יכולה להעניק וגם לא יכולה לקחת. זה לא קשור למדינה.

ודבר נוסף, את וגם אחרות, הערתן לי שביבי וגנץ נבחרו באופן דמוקרטי והם עושים (כנראה) מהלך חוקי. אתן צודקות אבל מה שמדאיג אותי הוא המחשבה שאסור לנו להעביר ביקורת על מעשיהם של נבחרי הציבור. לא, אני לא נבחרתי אבל יש לי אחריות לחשוב באופן ביקורתי ולעשות את "הישר בעיני אדם והטוב בעיני ה'".

לעוד טורים של רוחמה וייס