אולימפיאדה אחרי המגיפה: כך עשו זאת ב-1920
עם דעיכת השפעת הספרדית, וכשאירופה עדיין דיממה בתום מלחמת העולם הראשונה, התקיימו המשחקים האולימפיים באנטוורפן לפני 100 שנים בדיוק. כיצד נערך האירוע למרות התנגדות, איך התאושש העולם מהמחלה שהרגה מיליונים ומי היו הספורטאים שריגשו
התפשטות נגיף הקורונה גרמה לדחיית המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 בשנה ושיבשה את כל הפעילות הספורטיבית ברחבי העולם. קשה לדעת כיום מתי וכיצד יחזרו התחרויות השונות בנוכחות קהל והשאלה הגדולה היא האם יפן תהיה ערוכה לקיים את המשחקים בעוד שנה ולקלוט את זרם הספורטאים, העסקנים, אנשי התקשורת, המאמנים והאוהדים שאמורים להציף אותה בעת החגיגה הגדולה.
הדחייה של משחקי טוקיו לא הייתה חסרת תקדים, אבל הדחיות והביטולים של האולימפיאדות בעבר התרחשו לא בגלל מגפות, אלא בעקבות שתי מלחמות העולם האכזריות. האולימפיאדה שהייתה אמורה להתקיים בברלין ב-1916 בוטלה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמשחקים שלאחר מכן התקיימו גם הם בצל מגפה.
באפריל 1918 פרצה השפעת הספרדית הקטלנית, שעל פי ההערכות גרמה למותם של בין 20 ל-50 מיליון בני אדם ברחבי העולם ונדבקו בה כ-500 מיליון, כרבע מאוכלוסיית העולם. בניגוד למה שקורה בימים אלה עם נגיף הקורונה, רבים מהקרבנות באותה תקופה היו ילדים ותינוקות.
אותה מגפה כונתה "השפעת הספרדית" לא בגלל שמקורה היה בספרד, אלא בגלל שמדינה זו, שלא הייתה מעורבת במלחמת העולם, לא נקטה בצנזורה ופירסמה את דבר המחלה בכלי התקשורת יותר מאשר במדינות אחרות.
צפו ברגעים הגדולים של אנטוורפן 1920
לקראת תחילת 1920 השפעת הספרדית כבר דעכה ברחבי העולם, אבל סימניה ניכרו עדיין והשפיעו על חייהם של רבים. במקביל, החלו האנשים לשוב לחיים רגילים ובאנטוורפן שבבלגיה החלו להיערך לקראת המשחקים האולימפיים שנפתחו במדינה באוגוסט 1920. מאותם משחקים נעדרו המדינות שהפסידו במלחמה והושעו - גרמניה, אוסטריה, בולגריה, האימפריה העותומאנית וכן ברית המועצות, שעדיין סבלה ממאורעות מלחמת האזרחים בשטחה. כתחליף והתרסה נגד התנועה האולימפית אירחה גרמניה ב-1922 את "משחקי הקרב הגרמנים" (נערכו בכל ארבע שנים עד 1937).
2,625 ספורטאים (מתוכם רק 65 נשים), שייצגו 29 מדינות בלבד, הגיעו להתחרות באנטוורפן כאשר העולם היה עדיין תחת השפעת המגפה ועוד יותר מזועזע מההרס והחורבן שגרמה מלחמת העולם הראשונה. לא ברור עד כמה הושפעו הספורטאים והאוהדים מהמגפה ועד כמה חששו, מכיוון שעיתוני אותה תקופה פורסמו תחת צנזורה קבועה ודבר המחלה לא קיבל ביטוי נרחב, למעט כאמור מאשר בספרד.
בשל המצב הקשה באירופה ההרוסה הוזכרו ערים כמו פילדלפיה, קליבלנד ואטלנטה האמריקניות וכן הוואנה בירת קובה כמועמדות לארח במקום אנטוורפן, אבל הוועד האולימפי לא שינה את החלטתו ולאחר שהסתיימו הקרבות ב-1918 הודיע כי העיר הבלגית תוכל לאחר את המשחקים אם היא חפצה בכך, למרות שרק זמן קצר לפני כן השתחררה מכיבוש גרמני. הבלגים הודיעו לאחר מכן שהם עומדים בכוונתם לארח וב-5 באפריל 1919 הוכרז על כך רשמית.
הבריטים שקלו לפרוש, הצרפתים הציעו לדחות בשנה
ההכנות למשחקים בבלגיה החלו כבר בעיצומה של המגפה, ביוני 1919, אז נערך בפריז קונגרס לקראת האירוע. לעצם קיומם של המשחקים קמה התנגדות ולא רק בשל מצב החירום הבריאותי, אלא גם בשל הוויכוחים בנוגע להשתתפותם של ספורטאים שהוגדרו כמקצוענים. רבים גם טענו שלאחר המלחמה האכזרית אין מקום לקיים את התחרויות.
למרות ההתנגדויות, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, הברון פייר דה קוברטן (שהתפרסם כמי שייסד את המשחקים האולימפיים המודרניים), התעקש שהאולימפיאדה תתקיים ויחד עם מלך בלגיה אלברט הראשון הוחלט שהמשחקים ייערכו באנטוורפן, אחת הערים שניזוקו יותר מכל במלחמה.
להודעה הזו קמו מתנגדים גם בתוך התנועה האולימפית. תיאודור קוק, מראשי הוועד האולימפי הבריטי באותה תקופה, ביקש שארצו תפרוש מהמשחקים אבל לעמדתו קמה התנגדות עזה מהספורטאים הבריטים, במיוחד מצידו של פיליפ נואל בייקר, שזכה באותה אולימפיאדה במדליית כסף בריצת 1,500 מטר (הפסיד לבן ארצו אלברט היל שקבע 4:01.8 דקות) ולא רצה לאבד את הסיכוי לנצח. הספורטאים הבריטים אף שלחו מכתב מחאה ל"טיימס" ודרשו להשתתף. גם אנשי הוועד האולימפי של צרפת טענו באותה פגישה כי "לא ניתן יהיה לקיים את המשחקים לפני 1921".
עם כל הקשיים האלה וכיסוי תקשורתי מצומצם, ולא מעט תקלות בהתארגנות ולצד מבנים הרוסים ברחבי העיר כתוצאה מההפגזות, יצאה אולימפיאדת אנטוורפן לדרך ב-12 באוגוסט 1920. בטקס הפתיחה שנערך באצטדיון הונף לראשונה הדגל האולימפי בן 5 הטבעות המייצגות תשוקה, מוסר עבודה, ניצחון, אמונה ורוח ספורטיבית. את שבועת הספורטאים נשא השחיין, סייף ושחקן הכדורמים הבלגי ויקטור בוין.
פאבו נורמי הוביל את ההצלחה הפינית בריצות
על מסלול האתלטיקה כיכב אחד הספורטאים הגדולים של תחילת המאה הקודמת, הפיני פאבו נורמי, שזכה במדליית זהב בריצה ל-10,000 מטר (31:45.8 דקות) ובכסף ב-5,000 מטר. נורמי, שנוצח על ידי הצרפתי ג'וזף גיימו ב-5,000 מטר ונקם בו כעבור שלושה ימים ב-10,000 מטר, היה הבולט במשלחת של פינלנד, שהשיגה 9 מדליות זהב, בדיוק כמו ארצות הברית שכרגיל הוליכה את טבלת הזכיות.
את השליטה בריצות למרחקים ארוכים השלימו הפינים כאשר האנס קולמיינן ניצח בריצת המרתון בזמן של 2:32:35 שעות. לאחר ניצחונו הוא הודה שהתוצאה לא מאפשרת לו להיות אפילו הטוב ביותר במשפחתו, מכיוון שאחד מאחיו רץ בתחרות אחרת את 42.192 הקילומטרים ב-2:29 שעות.
בריצות הקצרות בלט האמריקני צ'ארלי פאדוק, שזכה במדליית הזהב בריצה ל-100 מטר (10.8 שניות), בכסף ב-200 מטר (אחרי המנצח אלן וודרינג, שניהם קבעו 22.0 שניות) והוסיף זהב גם ב-4X100 מטר (האמריקנים קבעו שיא עולם - 42.2 שניות). פאדוק בלט בעיקר בשל סגנון הריצה שלו ובהנפת ידיו באוויר בעת שהגיע לקו הסיום.
בלין דה קוטאו, רופא בן זמנו של פאדוק, תאר אותו כדבר הרחוק ביותר מאלוף אולימפי: "הוא שמן, אחת הכתפיים שלו גבוהה יותר מהשנייה, עמוד השדרה שלו סובל מעקמת והנשימה שלו מהאף לקויה. כשהוא רץ הוא נראה כמו עגל עם שני ראשים. אם הייתי מאמן ספורטאים צעירים הייתי אומר להם לעשות את ההפך ממה שהוא עושה. אף פעם לא ראיתי ספרינטר שעושה כל כך מעט בשביל המהירות ובכל זאת הוא הטוב בעולם".
דוויל ראד מדרום אפריקה ניצח בריצת 400 מטר (49.6 שניות) וגם בכסף ב-4X100 מטר ובארד ב-800 מטר. הבריטי אלברט היל, שזכה כאמור ב-1,500 מטר, השלים בכך דאבל אחרי שקודם לכן ניצח ב-800 מטר (1:53.04). ב-110 מטר משוכות קבע הקנדי ארל תומפסון שיא עולם (14.8 שניות) וב-400 מטר משוכות סיים ראשון האמריקני פרנק לומס.
באותם משחקים נקבע שיא עולם כשהאמריקני פרנק מוס קבע 4.09 מטר בקפיצה במוט. וויליאם פיטרסון משבדיה ניצח בקפיצה למרחק (6.94 מטר) וזכה בארד ב-4X100 מטר והאמריקני רי'צמונד לנדון ניצח בקפיצה לגובה כשניתר ל-1.80 מטר.
גולש מהוואי ואביה של הנסיכה ממונאקו שלטו במים
האמריקני נורמן רוס שלט בבריכה עם זכיות במדליות זהב ב-400 ו-1500 מטר חופשי ובן ארצו דיוק קהננמוקו (יליד הוואי שהתפרסם גם כגולש) זכה בזהב ב-100 מטר חופשי וב-4X200 מטר חופשי.
בכל שלוש התחרויות לנשים בשחייה ניצחו האמריקניות ובעיקר בלטה את'לדה בלייבטרי, שקבעה שיא עולם ב-100 מטר חופשי - 1:13.6 דקות. בתחרויות החתירה בלט האמריקני ג'ון קלי, שזכה בזהב ביחידים ובזוגות והתפרסם כעבור כמה עשרות שנים כאביה של השחקנית גרייס קלי, הנסיכה ממונאקו.
השבדי אוסקר שוואן הפך למדליסט המבוגר ביותר כאשר זכה בכסף בתחרות בקליעה ברובה בגיל 72 ואילו האמריקנית איילין ריגין, שניצחה בקפיצות למים, הייתה הזוכה הצעירה ביותר לאורך תקופה ארוכה אחרי שעשתה זאת בגיל 14.
האמריקני אדי איגן, שזכה במדליית זהב באיגרוף במשקל עד 79.4 ק"ג, הפך כעבור 12 שנים לאדם הראשון שזכה במדליית זהב גם באולימפיאדת הקיץ וגם באולימפיאדת החורף (השיג את הזהב במזחלות לרביעיות בלוס אנג'לס 1932). בהתעמלות בלט האיטלקי גיורגיו זמפורי, שזכה במדליית הזהב בקרב רב.
מקרה יוצא דופן התרחש בתחרויות השיט. באתת הקטגוריות נאלצו המארגנים לבטל את השיוט בחוף אוסטנד בגלל תנאי מזג האוויר במקום. מאחר שהם לא הספיקו לארגן מחדש את התחרות, ומאחר שכל המתחרים באותה קטגוריה היו הולנדים, הועברה התחרות לשכנה מצפון.
השערורייה בכדורגל
טורניר הכדורגל באנטוורפן זכור בעיקר בשל השערורייה הגדולה שהתרחשה במשחק הגמר. נבחרת צ'כוסלובקיה, שהביסה 1:4 את צרפת בחצי הגמר והתמודדה מול בלגיה (1:3 על ספרד בחצי הגמר) השני, נטשה בזעם את המגרש בעת שפיגרה 2:0 בעקבות החלטת השופט האנגלי ג'ון לואיס להרחיק את המגן השמאלי שלה, קארל שטיינר.
כתוצאה מכן הוחלט לפסול את הצ'כים והזהב הוענק לבלגים. על מנת לקבוע את הזוכות במדליות האחרות נערך טורניר בו זכו הספרדים (עם ריקרדו זמורה האגדי בשער) בכסף והולנד בארד.
לפנייה לכתב/ת 
