תיעוד: להיות חולה קורונה באוקראינה

עם תחילת מגפת הקורונה ישראלים רבים החליטו לחזור לארץ, לפחות עד יעבור זעם, גם אחרי שנות מגורים ארוכות בחו"ל. לדברי כמה מהם, הצעד היה בגלל חוסנה של מערכת הבריאות בישראל, בבחינת "אם להיות חולים, אז כדאי לעשות את זה בארץ". א' (השם המלא שמור במערכת, א.ד.) שחלה ואושפז בבית חולים באוקראינה, למד את המציאות הזו על בשרו. הוא בן 45, חי באודסה בשנים האחרונות כמתנדב בארגון הילל, ולפני כמה שבועות חלה בקורונה ואושפז בבית חולים מקומי שם. היום כשהוא כבר כמעט מסיים את תקופת הבידוד בארץ, הוא אומר כי החוויה הייתה קשה. 

משבר הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet

זה התחיל אצלו, כמו אצל רבים, בחום גבוה. "היה לי חום של 38-39 במשך כמה ימים, אבל חוץ מזה לא היו לי סימפטומים בכלל", הוא מספר, "בכלל לא רציתי ללכת לרופא. חשבתי שאין לי כלום בכלל, מה גם שלפני זה הייתי בבית במשך כמה שבועות כמעט בבידוד עם החברה שלי. חוץ מיציאה להצטיידות לאוכל, לא יצאנו מהבית. רק כשהתחלתי להרגיש ממש לא טוב, החלטתי ללכת לבית חולים פרטי שם ולהיבדק".

לדבריו, היום בדיעבד הוא כלל לא בטוח שבכלל היה חולה. "כשהגענו לשם הם אמרו לי שיש לי דלקת ריאות מדרגה 3 ואני חייב להתאשפז. הם אמרו שאם יש לי קורונה, אבל היות שלא הייתי משוכנע במצב שלי, כי היה לי רק חום בלי תסמינים אחרים, החלטתי להתייעץ עם הרופאים בארץ ועם המשפחה. בבוקר, החלטתי לאחר ההתייעצות לפנות לבית חולים ציבורי ששם יש בדיקת קורונה".

כשא' וחברתו הגיעו בבוקר לבית חולים, הם נתקלו בקבלת פנים צוננת. "כבר היה לי חום של 39, ואמרתי להם שאולי זו קורונה, אבל אף אחד לא ממש התרגש מזה", הוא משחזר. "חיכינו בחוץ המון זמן, כמעט שעתיים במרחב פתוח בלי שאף אחד מהצוות הרפואי ניגש אלינו. עמדנו בחוץ ואנשים נכנסו אחד אחד. בסוף הכניסו אותי. בקושי הסתכלו על הסיכום מבית החולים הפרטי, עשו לי בדיקת דם לקורונה, וכעבור 10 דקות התשובה חזרה גבולית.

"בגלל התשובה הזו הרופאים לא ידעו באמת מה לעשות איתי. יש להם מחלקה לקורונה, ומחלקה לאנשים שלא ברור עד הסוף אם יש להם קורונה או אין. במחלקה הזאת הצוות לא ממוגן, כמו שראיתי בטלוויזיה שהצוותים הישראלים היו ממוגנים. שמו אותי שם וכעבור יומיים הגיעו תוצאות הבדיקה, שהראו שאני חיובי לקורונה, אז כבר הועברתי למחלקת הקורונה".

כך נראה בית החולים:

פחדת להיות שם?

"העבירו אותי לשם באמצע הלילה והצוות בכלל לא התייחס אליך או לבקשות שלך. שמו אותי בחדר עם עוד שלושה חולי קורונה במצב טוב כמוני. אני ניסיתי להתחבא, שמתי מסכה וכפפות כדי להגן על עצמי. בבוקר הוציאו אותי לחדר לבד. שם נשארתי 8 לילות מתוך 11 בבית החולים".

מה הרתיע אותך בבית החולים האוקראיני?

"התנאים הפיזיים שהיו קשים, אבל הדבר שהיה הכי קשה זה שהרופאים שם המליצו לקחת אנטיביוטיקה בלי סוף. שני סוגי אנטיביוטיקה ועוד ארבעה סוגי כדורים נוספים. אני החלטתי להתייעץ עם הרופאים בישראל במקביל, והם אמרו לי לקחת כלום. בסופו של דבר הם לא הכריחו אותי. 

"בגלל כל מה ששמעתי על הטיפול בארץ, פניתי למכבי והם הפנו אותי לפרופ' רן ניר-פז, מצאתי את המייל שלו בהדסה וכתבתי לו. הוא ענה לי שאין צורך בכל האנטיביוטיקה ואמר לי לקנות מד סטורציה ולמדוד את החמצן בבוקר ובערב ולשלוח לו. רק ככה הצלחתי לשרוד שם".

למה התכוונת שהתנאים הפיזיים היו קשים? 

"לא היו מים חמים במקלחת, אז מילאו לי בקבוק פלסטיק של חמישה ליטר מים רותחים ובצורה כזאת התקלחתי. היה לי בחדר כפתור לצלצל בפעמון ולבקש עזרה, אבל בכל פעם שניסיתי לבקש משהו, האחיות התעצבנו וצעקו כאילו אני ילד מפונק שלא מפסיק לבקש דברים".

הבקבוק שנאלץ להתקלח איתו

הרגשת שמתייחסים אליך אחרת כי אתה לא מקומי ולא דובר את השפה?

"האחיות ניסו לדבר איתי רוסית, ולמרות שאני מבין, אם מדברים מהר אז אני פחות מבין. אז אם לא הבנתי משהו, הם פשוט צעקו עליי. בבית החולים הכרתי אחות יהודיה שביקרה בישראל וידעה כמה מילים בעברית. אז היא מאד עזרה לי בתרגומים ובקניות.

בנוסף שלעובדה שהתנאים הפיזיים לא קלים, השפה לא מובנת כל כך, אתה מרגיש שלא באמת מתייחסים אליך".

פרופ' רן ניר פז מסר בתגובה: "עזרתי לא' כמו שעזרתי לכמה אנשים במדינות אחרות (ישראלים) שחלו במחלה במעקב ותמיכה במהלך מחלתם, וניסתי להבין מהם על מצבם. אכן כאשר הבנתי שהוא במצב טוב, ולמעשה כמעט החלים, היה ברור שלאנטיביוטיקה אין ערך במקרה שלו (אין מדובר בזיהום חידקי) ולכן עדיף להימנע - אבל בגלל שנמצא במדינה זרה - השארתי זאת לשיקול דעתו".