בעלי מוגבלויות חזרו לעבוד: "בבית היינו בודדים, התגעגענו"
15 מתוך 120 עובדי מפעל מוגן של עמותת "צ'יימס" בראש העין, בעלי מוגבלויות בשיקום, חזרו אחרי יותר מחודש בבית. הם מחכים ליום שהמגפה תחלוף והמפעל יחזור לשגרה. "בבית משעמם ומדכא. פה זה כמו משפחה"
עובדי המפעל של עמותת "צ'יימס" בראש העין היו מאושרים כשחזרו לעבודה בשבוע שעבר אחרי שהיו סגורים בבית כחודש וחצי. מדובר באנשים עם מוגבלויות בשיקום המועסקים בעבודות ייצור ואריזה. "התגעגעתי מאוד. הייתי בבית המון זמן", אמרה דורית קארווני. "שיעמם לי, היה לי קשה. אני לא אוהבת את התקופה הזאת".
המפעל נמצא בפארק אפק בראש העין, והוא אחד מתוך שישה מפעלים מוגנים שמפעילה עמותת "צ'יימס". חלק מהמחלקות במפעל עדיין סגורות בגלל אילוצי הקורונה. בשלב הראשון חזרו לעבוד 15 מתוך 120 העובדות והעובדים, כולם בעלי מוגבלויות שונות החל משיתוק מוחין וכלה באוטיזם. בין מחלקות המפעל ישנו פס ייצור קריספיות (פריכיות), שזירת פרחים, אריזת מוצרים שונים ומשתלה.
עם פרוץ המגפה העובדים, כמו רוב הציבור, מצאו את עצמם סגורים בבתים. אלו שהורשו לחזור בשבוע שעבר עובדים על פי המגבלות, שומרים מרחק זה מזה, חובשים מסכות, משתמשים בכפפות ומחטאים את הידיים באלכוג'ל. בשל המגבלות רק שתי מחלקות נפתחו מחדש: ייצור קרספיות ואריזת מסכות.
"רציתי לחזור לעבודה, התגעגעתי לכאן", סיפרה קראווני שעובדת על מכונת ייצור הקריספיות. "אני אוהבת את העבודה הזאת. כל הזמן שלחתי הודעות: 'מתי חוזרים? מתי חוזרים?'".
גם תמי רמתי יושבת ליד מכונת ייצור הקריספיות. התפקיד שלה הוא לארוז אותן בתוך שקיות. "אני עובדת כמו כולם, לבד בלי עזרה. אני מסוגלת ליותר ממה שאני עושה", סיפרה רמתי. "הייתי בבית חודש, לא אהבתי להיות בבית. הייתי משועממת ואחרי חודש אמרו לאפוטרופוס שלי שרוצים שאחזור". גם רמתי אמרה ש"מאוד שמחתי לחזור לעבודה. זה עושה לי שמח בלב. עדיף עבודה מאשר להיות בבית בחופש. משעמם בבית להישאר בין ארבע קירות".
תפקידו של הוד דהרי הוא לקודד את השקיות שבהן נארזות הקריספיות. גם הוא השתעמם בבית ושמח לצאת ולחזור לאט לאט לשגרה. "הייתי בבית לא מעט זמן, אכלתי רוב הזמן לבד. כאחד עם מוגבלות זה מאוד משמעותי בשבילי. כיף לחזור לעבודה, אתה חי, אתה רואה אנשים, מרגיש חלק שתורם במקום העבודה וזה כיף".
דהרי סיפר על הקושי שחווה בימים שהיה בסגר בבית. "השגרה שלי השתנתה מאוד, וגם ככה השגרה משונה אצל אדם עם מוגבלות. סגרו כל מיני אפשרויות ודרכים שכן הייתי יכול לנהל או לנסוע או להיפגש עם חברים", הוא אמר. "יש לי את הדבר הקטן הזה של להגיע למקום העבודה, לקום לשגרה ולתת מעצמך מה שאתה יכול למען המטרה שלך".
רותי יהודה היא עיוורת. במפעל מעידים עליה שהיא אלופה בהפיכת קרטונים לקופסאות. כעת היא עובדת במחלקת אריזת המסכות. היא סיפרה שהיא נהנית בעבודה ומקווה "שהקורונה תיגמר כמה שיותר מהר" ושכל העובדים יחזרו. יהודה אמרה שבתקופה שהייתה בבית "היה מאוד קשה. כיף לראות את כל המדריכים שלי. עדיף להיות פה כי פה אני עסוקה".
הודיה קטיעי מרותקת לכיסא גלגלים ועובדת גם כן במחלקת אריזת המסכות. "נכנסתי למפעל והכרתי אנשים מדהימים. הם עוזרים לי ותומכים בי וכשאני באה אז אני מרגישה שיש לי חום ואהבה. זה כמו הבית השני שלי", היא אמרה. היא סיפרה שבתקופה ששהתה בבית חוותה משבר. "הייתי בעיקר במחשב ובעמידון", אמרה קטיעי.
היא הוסיפה שלצד השמחה היא גם קצת חוששת מהחזרה לעבודה. "אבל עדיף לחזור מאשר להרגיש בדידות, ובמפעל זה כמו משפחה שדואגת לכולם ותומכת בכולם. יש פה מסיבות, קרנבלים, ימי הולדת, חברים. זה ממש משמח אותי שיש מקום כזה שדואג לנו. כבר נמאס לי בבית, משעמם ומדכא אותי קצת", היא אמרה. "העבודה בשבילי זה כמו החיים שלי, העיקר להרגיש שיש לי לאיפה לחזור. זה לא ממש פשוט אבל אם צריך אז אני אעשה את זה".
ארבע מחלקות במפעל נותרו שוממות. במחלקת השזירה נותרו שיירי פרחים שהתייבשו, דליי פרחים ריקים והמקרר שבו הם בדרך כלל מאוחסנים ריק. במחלקה אחרת מונחים שולחנות, מצופים, שקי מלח וסכו"ם שממתינים לעובדים שיארזו אותם. במשתלה נותרו שתילים שלא נשתלו והם הולכים ומתייבשים.
"נורא עצוב לראות את המפעלים ככה", אמרה אוראל גלולה לפיד, מנהלת מחלקת פיתוח משאבים בעמותה. "ביום יום יש כאן תנועה ערה, בדרך כלל 120 אנשים שמסתובבים פה. היום אנחנו עם 15 בקושי. יש לנו הרבה משפחות שקצת קשה להן ובצדק לשלוח את הילדים שלהן לכאן מחשש שיחטפו את הקורונה באיזשהו אופן".
גלולה לפיד סיפרה ש"החניכים מאוד רוצים לחזור לעבוד אבל אי אפשר עדיין לפי ההנחיות. הצוותים שלנו כל הזמן בקשר איתם ובודקים לשלומם, מה הצרכים ומה רוצים ואיך אפשר לעזור. ברגע שהתאפשר לפתוח פה ולאפשר לחלק מהם להגיע, ישר יצרנו קשר עם המשפחות והאפוטרופסים והבאנו לפה את החניכים".
לפנייה לכתב/ת 
