דו"ח רעב בזמן קורונה: הגיע הזמן לסגל הרגלים חדשים

השיטה אמנם נקראת "ממאבק לשחרור", אבל הניצחון בקרב הזה, הוא הקרב על החיים. כנראה שארבעים ומשהו שנות לעיסת פחמימות (חמישים. בסדר? חמישים) לא יכולות להיעלם ברגע אחד. הן זקוקות לזמן.

אכילות היתר שלי הפכו מזמן למעוז של הגנה ונוחם מפני צער העולם, ואם לומר את האמת, עד לרגע זה לא מצאתי אופציה טעימה יותר. אני האישה היושבת בצריח, אבל במקום לחכות לאביר על הסוס הלבן (מי בכלל עושה דברים כאלו עדיין? לקום, בנות, לקום), היא מחכה לקרמבו ושקית של תפוצ'יפס.

מתאהבת. בממתקים ובפחמימות(צילום: shutterstock)

שירלי מתמודדת עם התאווה לסוכר:

דווקא עכשיו: דו"ח רעב בזמן קורונה - הגמילה מסוכר בעיצומה

"תתאהבי", אמרה לי חברה טובה. "כשתתאהבי לא תאכלי כלום". נכון, כשאני מאוהבת אני מרזה, אבל במי להתאהב, מתוקה? במי?, "כנראה שהגבר שלך עדיין לא נולד", מלמלה סבתא שלי בשקט, בהונגרית, כשסירבתי לעוד הצעת נישואין. האוכל, שהפך לחברי הטוב ביותר בחיים, אף פעם לא בגד בי, או השאיר מגבות מלוכלכות על הרצפה באמבטיה. הוא לא ישב על הספה והפליץ בלי הכרה או נכנס לוויכוחים לוגיים קטנוניים, כשכל מה שהייתי צריכה זה חיבוק. ועוד לא אמרתי מילה על הנטייה לצריכה מוגברת של פחמימות בימים שלפני המחזור. (יודעים איך קוראים לנשים שלא סובלות מהתופעה הזו? גברים).

כל מי שעובר את התוכנית הזו, כך חוזרים ומזהירים אותי המאמנים, מגיע באיזשהו שלב לייאוש. למה? כי שם מורגש הגעגוע לחבר ישן שעומד לעזוב. ברגעים הקשים של שלב הייאוש, מופיעה תחושת מעין אבלות על חבר יקר שעומד למות. סוכר. כל אכילת יתר של סוכר היא בעצם רצון להרגיש את החבר הישן והטוב הזה עוד פעם אחת לפני שהוא מת. כל כך קשה הפרידה ממנו.

לפני שעוברים להרגלים חדשים, צריך, כנראה, להקדיש זמן להתאבל על הישנים. במיוחד אם הם הדבר היחיד הקבוע והמנחם שאת מכירה.

לשנות הרגלים. ללכת במקום לאכול פיצה(צילום: shutterstock)

לצאת להליכה גם אחרי מגש של פיצה

הקורונה היא לא הדבר היחיד שהמציאו הסינים. תיאוריה סינית עתיקה אומרת שהזמן שלוקח לנו להתאבל עומד ביחס קבוע של חודש לכל שנה. לדוגמה, אם היית בקשר קרוב וחזק של שנה, ייקח לך חודש להתאושש. קשר של שנתיים - חודשיים. רבותי, במקרה שלי מדובר בכמעט חצי יובל ואין לי, באמת שאין לי חמש שנים לבזבז על זה. אוטוטו אני נכנסת למגזר מחלות הרקע.

אני מתחילה להבין משהו על שינוי. הוא צריך זמן, הוא צריך לתסוס, לבעבע, לפרוץ, לכאוב. רק ככה קורסות חומות חימר. אגיד לכם מה אני לומדת על עצמי. כשהבולמוסים מתחילים, אני לא נלחמת. אני גם לא מלקה את עצמי. זה פשוט קורה. ההרגלים הישנים מתנפצים שוב ושוב על המזח, ללא רחם. זבנג, עוד התקף. זבנג, עוד אחד. בסדר. הבנתי. אתם לא הולכים להיכנע בשקט. אני לא יכולה להאשים אתכם.

כל מה שאני צריכה בשביל להצליח זה להמשיך להיות שם, גם בפה מלא. לצאת להליכה גם אחרי מגש של פיצה ("סליחה? יש לכם פיצה משפחתית ליחיד?"), לקום בבוקר עם בטן נפוחה אחרי אכילות לילה ולזהור לפחות כמו דוגמנית. להיות שם בשבילי גם כשהמשקל רוקד זומבה. קילו הולך, קילו חוזר, חולצה נסגרת, לא נסגרת - לא משנה. ממשיכים. תורידי כבר את הדרמה מכל דבר. הבנתי.

זה עובד כמו סינפסה חדשה במוח, כשלומדים לנגן. במקום לחזור שוב ושוב על הטעות ואז על התיקון וכך ללמד את המוח את השגיאה- צריך ליצור תבנית חדשה לגמרי ולחרוש אותה. מתישהו, המוח יעלים את הקודמת וישאיר רק את החדשה.

באיזה כיסוי ראש תלכי

אני מוצאת את עצמי קצת יותר מהורהרת בימים אלו. מתי בפעם האחרונה עשיתי שינוי כל כך קיצוני? כשהייתי בת עשרים ברחתי מהבית. זה קרה תקופה קצרה אחרי עוד פגישת שידוך מייגעת וחוזרת על עצמה עם בחור דתי שאימא שלי הגדירה כ"לא חניוק" (תרגום לחילוני המתחיל: דתי מודרני, לא קיצוני). בחור מישיבת הסדר, כיפה סרוגה. נפגשנו בלובי של מלון הילטון, היכן שכל הזוגות החרדים נפגשו באותה תקופה.

פסנתרן רזה ויפה תואר ניגן נעימות ג'אז עצובות ורכות בלובי והירח היה עגול ולבן בשמים, אני זוכרת. הבחור, אותו פגשתי רק חצי שעה קודם, הוציא מכיסו פתקה. "הכנתי לנו נושאים לשיחה ראשונה" אמר. "יש לי פה רשימה ארוכה של נקודות לדיון. הדבר הראשון שאני רוצה לדעת זה באיזה כיסוי ראש תלכי. פאה זה בסדר, מטפחת ממש לא מקובל על המשפחה שלי". זו לא הייתה השאלה היחידה, היו עוד. "איך את רואה את חינוך הילדים? לאיזה בית ספר נרשום אותם?", "האם תלכי למקווה ותשמרי על "טהרת המשפחה" (מותק, לחוקי הדיכוי האלו אין שום קשר לטוהר), והאם אני מתפללת בנוסח אשכנזי או ספרדי. אוהו, זה היה חשוב מאד. גם העובדה שבאתי מבית אשכנזי הונגרי, אפשרה בכלל את הפגישה הזו מלכתחילה.

בו ברגע החלטתי שני דברים חשובים מאד: אחד - אני לא אתחתן בחיים, ושניים - אני מתחילה ללמוד פסנתר ג'אז. על אף אחד מהם אני לא מצטערת, עד היום.

בלי לוותר על האהבה האמיתית(צילום: shutterstock)

חמישה טיפים להרזיה בלי לוותר רגע על מתוקים

אז כדי שלא תצאו מכאן רק עם הגיגים של נרקומנית סוכר בתהליכי טשטוש (שיש המכנים אותו גמילה), ביקשתי ממי שמתמחה בתהליכי ירידה במשקל ושמירה על אורח חיים בריא - המאמן אביב גיל, לתת לי את החמישייה הפותחת שלו: חמישה טיפים מבריקים לירידה במשקל. למה מבריקים? כי לא צריך לוותר על מתוקים. אני חוזרת: לא צריך לוותר על מתוקים. הנה מה שהוא אמר לי:

טיפ ראשון: ארוחת בוקר היא לא הארוחה החשובה ביום

"אם אתם קמים בבוקר ואתם לא רעבים, מומלץ לדלג על ארוחת הבוקר. רובנו קמים בבוקר, אנחנו לא רעבים אבל אוכלים מתוך הרגל של שנים, או כי הרגילו אותנו לחשוב שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום ואסור בשום אופן לדלג עליה. חשוב להבין שה פשוט לא נכון. יותר ויותר מחקרים מצאו שלוויתור על ארוחת הבוקר יש אפקט דומה לזה של פעילות גופנית בבוקר. אם לא נאכל, לא נספק לגוף מאגרים חדשים של סוכר, והוא ייאלץ לשרוף את מאגרי השומן הקיימים - וזה בדיוק הדבר שאנחנו כל כך רוצים. עם זאת, חשוב להדגיש: דלגו על ארוחת הבוקר אך ורק במידה שאתם באמת לא רעבים. אין טעם להתחיל את היום מורעבים".

טיפ שני: פעילות גופנית לפני ארוחת הבוקר

"כדי לשרוף שומנים ביעילות, מומלץ לקום בבוקר, לשתות משהו ולעשות פעילות גופנית עוד לפני שהכנסנו משהו לפה. למה? הסבר פשוט: בלילה, כשישנים, הגוף לא מקבל מזון ונמצא בעצם בצום ממושך. במהלך הצום, הגוף שורף את הסוכרים שהכנסנו אליו במהלך היום, ובעצם מאזן את רמות הסוכר. בבוקר, כשאוכלים ארוחת בוקר, אנחנו בעצם מחדשים את מאגרי הסוכר בגוף. אם נעשה פעילות גופנית מבלי לאכול ארוחת בוקר קודם, הגוף יהיה הרבה יותר יעיל בשריפת מאגרי השומן מכיוון שמאגרי הסוכר מדוללים יחסית, ויהיה לו יותר קל לפנות למאגרי השומן כמקור אנרגיה. זאת בדיוק התוצאה שרצויה לנו".

טיפ שלישי: אכילה מודעת

"האכילה המודעת מתחלקת לשלשה חלקים:

א. חצי פה - "רובנו נוטים לאכול את האוכל בביסים יותר מדי גדולים. זה מפריע לנו ללעוס כמו שצריך, וגורם לנו לאכול הרבה יותר ממה שצריך. אם נעבור לאכול בביסים קטנים, נוכל ללעוס נכון יותר ולאכול את הכמות הדרושה לנו ולא יותר ממנה. לכן, הכניסו לפה ביס שממלא לכם רק חצי מהפה כדי לאפשר לעיסה נכונה".

ב. ידיים חופשיות - "אחרי שהכנסנו אוכל לפה, חשוב להניח את המזלג על השולחן ולא לגעת בו עד שנסיים ללעוס ולבלוע. הנטייה של רובנו היא להכניס אוכל לפה ותיכף ומיד לקחת את המזלג ולהכין את הביס הבא. העובדה שהביס הבא כבר מוכן ונמצא מול העיניים שלנו, גורמת לנו, בלי שנשים לב, לבלוע מהר מדי, בלי שללעוס קודם את האוכל, כמו שצריך, מה שגורם לנו לאכול הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. לכן, אחרי שהאוכל כבר בפה, נוריד את המזלג, ולא ניגע בו עד שנסיים לאכול את הביס שלקחנו".

ג. להפוך את הלעיסה לעיסה - "פעולת הלעיסה קיבלה את שמה לא במקרה. מטרת הלעיסה היא להפוך את האוכל שבפה ל- עיסה. חשוב להקדיש את תשומת הלב ללעיסה. להמתין עד שהאוכל באמת הפך לעיסתי ורך, ורק לאחר מכן לבלוע. כך נצליח לאכול את הכמות שבאמת נכונה לנו".

טיפ רביעי: להוריד בהדרגה את כמות החלב בקפה

"את הימים שעוד נותרו לנו בבית, כדאי לנצל כדי להוריד בהדרגה את כמות החלב שאנחנו שמים בקפה. חלב, כמו שאר מוצרי החלב, גורם להפרשת אינסולין, ואינסולין גורם לגוף שלנו לאגור שומן. לכן, הפחתת צריכת החלב מסייעת לירידה במשקל. כדאי להתחיל להפחית כמות קטנה מהחלב בקפה, ומדי יום להפחית כמות קטנה נוספת. הפה שלכם יתרגל לזה עם הזמן, וכבר לא תרגישו בהבדל. לאורך זמן ההפחתה ההדרגתית של החלב תסייע לנו לרדת במשקל".

טיפ חמישי: מסת שריר בגוף

"לכל אלה מאיתנו שאין להם מכשירי כושר למיניהם בבית כדוגמת מכשירי ריצה, אופניים ומכשירים אליפטיים, היה קשה לעשות פעילות אירובית, עם כל ההגבלות בזמן הקורונה. לכן, מומלץ מאד לנצל את הזמן הזה לפעילות גופנית שמגדילה את מאסת השריר בגוף. פעילות כזאת אפשר לעשות גם אם אין לכם ציוד או משקולות בבית. למטרה זו גם שכיבות שמיכה, משיכות למיניהן, ושפע תרגילים נוספים שניתן למצוא בקלות ב-YOUTUBE, בהחלט יספיקו.

"לאורך זמן, שגרת פעילות שמגדילה את מאסת השריר בגוף , היא אפילו יותר יעילה לשריפת שומן מפעילות אירובית, ומסייעת יותר לירידה במשקל. הגדלת מאסת השריר מאיצה את קצב חילוף החומרים בגוף ומסייעת לשריפת שומן ולירידה במשקל באופן יותר מהיר ואפקטיבי. חשוב להדגיש כי תרגיל אחד או שניים כאלו אינם מספיקים, ויש צורך באימוץ שגרה של אימונים כאלה. כך שתקופת השהייה בבית היא זמן טוב להוסיף לסדר היום אימונים כאלו".

נחמה שירלי פרקש היא מרצה ומאמנת מוזיקלית