העסקים הקטנים שקרסו בזמן הקורונה: "חוסר הוודאות חיסל אותנו"
ג'ניה נפרדת מהגלריה לאמנות כי הפסיקו לבוא, אובדן ההכנסות בחנות השוקולדים של לורן הגיע למאות אלפי שקלים ובבר ההופעות טרמינל בירושלים לא פיצחו את הדרך להרוויח מאירועים של 50 איש. מאחורי כל דלת סגורה ומכירת חיסול יש אנשים שפרנסו משפחות ועובדים - והגיעו למצב שאין עוד טעם להמשיך
הסגר נגמר וכמו אחרי שנת חורף ארוכה אנשים מתחילים לצאת מהבתים. חוזרים אל מקומות העבודה, אל הרחובות. בזהירות, עם מסכות על הפנים וכפפות על הידיים. נשמרים יותר אבל עושים הכל כדי לשוב לחיות, לנהל שוב סוג של שגרה. אבל לא כולם יזכו לחזור. בימים ובשבועות הקרובים נתחיל להבחין בהם יותר ויותר. השלטים שכתובים בכתב יד ומודיעים על "מכירת חיסול", או המילה "סוגרים" שנכתבת בטוש שחור על חלון הראווה, או אולי אפילו בלי להצהיר דבר, סתם מנעול או דלת סגורה של המסעדה שאהבנו, חנות הפרחים הקטנה בפינת הרחוב או חנות הבגדים שהייתה שם תמיד ולא חזרה לעבוד.
פוטרתם? הענפים שמחפשים עובדים דווקא עכשיו
את הפצע הכלכלי העמוק שיצרה מגפת הקורונה, אפשר כבר להרגיש, וזה רק ילך ויתגבר. לפי ההערכות, 65 אלף עסקים יפשטו את הרגל בעקבות המשבר, וזאת בהשוואה לכ-19 אלף עסקים בלבד שפשטו את הרגל ב-2019. סוגרים כי אין מכירות, סוגרים כי ההוצאות היו כבדות ולא היו הכנסות, סוגרים כי חוששים שלצרכנים לא יהיה מספיק כסף בחודשים הקרובים, סוגרים כי העסק היה בקשיים גם קודם והקורונה הגיעה וחיסלה אותו סופית.
בשבוע האחרון עברנו בין כמה עסקים כאלה שהחליטו שאין עוד טעם - עסקים שעבדו, פרנסו משפחות, שירתו לקוחות והיו חלק מהנוף העירוני, אך לא הצליחו לשרוד את המשבר, וניסינו להבין מה הם מרגישים.
דורון שפירא, מדריך טיסה
דורון שפירא, מדריך טיסה עצמאי שמעביר קורסים לקבלת רישיון טיס, הוא בן 62. אין לו אפשרות להחליף מקצוע בגילו אבל בעוד שרשימת ההגבלות מתרופפת בנוגע לעסקים שעל הקרקע - בשמיים לא רואים התאוששות באופק.
"אני חי על אפס הכנסות כרגע. ולא בטוח שזה ישתפר בזמן הקרוב למרות החזרה לשגרה. אצלנו בענף נאנקים תחת עולם של שני רגולטורים: רשות שדות התעופה ורשות התעופה האזרחית שמתחרות ביניהן מי יותר מגבילה אותנו. שדות התעופה הקטנים בישראל, שלא מכניסים כסף, נסגרו, למרות שהפעילות בהם לא אמורה להשתנות בכלל בגלל הקורונה. את ראש פינה סגרו לגמרי למרות שמותר לטוס בקורונה, בחיפה צימצמו את השעות, אז אנחנו לא יכולים לעשות אימוני לילה", הוא אומר.
לדבריו, מכיוון שכרגע טסים באופן חלקי, אין חניכים. "חלקם פוטרו, חלקם הוצאו לחל"ת. אין להם כסף לשלם על קורס של 80-70 אלף שקל. המצב נראה בעייתי מאוד, אנסה להסתדר עם מה שיש, אין לי פריבילגיה אחרת, אני עצמאי ושרוי במצב של אי־ודאות חריפה. קשה לי להאמין שאחזור לעסק כפי שהיה, כי אין לי תלמידים ואני לא יודע מתי הם יחזרו. טיסה זה לא מקצוע מבוקש כרגע. אני תולה בפעימה השנייה תקוות מועטות כי הכיוון לא חיובי. יש התחלה של חזרה, אבל אין נרשמים בינתיים".
ג'ניה פולצקי, הגלריה, גבעתיים
ג'ניה פולצקי, אחות במקצועה, היא הבעלים של גלריה לחפצי אמנות שפעלה שבע שנים ברחוב ויצמן בגבעתיים והקורונה הצליחה להכניע אותה. "בשבוע הראשון של מארס אנשים הפסיקו לבוא, אחרי זה נתבקשנו לסגור אז אפריל גם הושבת", היא מספרת. "אחרי שהבנתי את המצב החלטתי לסגור. אולי לתמיד, אולי לחצי שנה. יש משקיעים שרוצים להיכנס כשותפים. אבל נכון לשבוע זה - הגלריה כבר לא עובדת. הלכתי לארוז ולפרק בזמן הקורונה. החנות הייתה פתוחה שעתיים־שלוש ביום בשביל האריזות, אבל לא היו אנשים".
עכשיו כבר אפשר לפתוח חנויות רחוב. את לא מתחרטת?
"הייתי שורדת גם חודשיים בלי להפעיל את הגלריה, אבל אני יותר חושבת על העתיד. העולם עכשיו יהיה אחר. אנשים יקנו רק דברים שהם צריכים לקנות ואני מתעסקת באמנות. אני יכולה לעבור את הקורונה, אבל אני לא יודעת איך ייראה השוק אחרי הקורונה ואני לא רוצה לקחת ריזיקה".
הצלחת למכור את רוב תכולת החנות?
"חלק מהעבודות הוחזרו לציירים אבל את הרוב הצלחתי למכור כי נתתי הנחות. לקוחות שהתלבטו לגבי קנייה כי היה להם יקר, קנו לקראת הסגירה בזכות ההנחות".
לקוחות הגיעו להיפרד?
"כן, בטח. המון אנשים הגיעו להיפרד. הגיעה משפחה מבת ים שהביאה לי יין רק כדי להגיד שהם אוהבים את הגלריה. מראשל"צ שלחו לי פרחים. היו שני ילדים שכשהיו קטנים הגיעו לגלריה לשבת בה ולשאול שאלות על כל פריט, ועכשיו לקראת הסגירה נודע לי שאחד מהם התחיל לצייר. יש כמה אמהות שיצאו לפנסיה והחלו לצייר. הן היו מגיעות אליי לשאול אם הציור יפה או לא יפה. אם הוא הרמוני. זו לא הייתה רק חנות, זו הייתה ממש קהילה. לא רק מכרתי חפצי אמנות אלא גם הערכתי תמונות, מיסגרתי חדשות ומיסגרתי מחדש תמונות ישנות. מדי פעם היה נכנס מישהו לגלריה, שהציע משהו שהוא כמו יהלום שהתגלה פתאום, אז מאוד שמחתי לעזור במכירה. כמו בחור צרפתי שהביא ציורי מים של אבא שלו שעדיין גר בצרפת".
מה תעשי עכשיו?
"אני נשארת בתחום. יש דברים שלקחתי הביתה ואנשים מוזמנים לפנות אליי. אני עובדת דרך הווטסאפ וגם מסייעת בעיצוב בתים. חוץ מזה, אני אחות, אני עובדת בבי"ח רעות ואמשיך לעבוד שם בחצי משרה. לא צריך לדאוג לי, אני עושה את זה בלב שלם. זו החלטה בוגרת ללא בכי. מי שהיא אחות במקצועה, תמיד תנחת על הרגליים".
לורן סיז'ה, חנות השוקולד דסקלידס, תל אביב
לורן סיז'ה, שוקולטייר ובעל מותג השוקולד בעבודת יד, דסקלידס, הודיע בפוסט בפייסבוק שהוא סוגר את חנות השוקולד הוותיקה שלו באבן גבירול שנקלעה להפסדים בגלל הקורונה."אני, לורן סיז'ה, יליד בלגיה בן 50, עליתי לפני כ-30 שנה מבלגיה כבחור צעיר ציוני ומלא התלהבות. הקמתי לפני כ-20 שנה את העסק שלי... תהפוכות רבות עברתי: 11 בספטמבר, המשבר הכלכלי של 2008, צוק איתן. עד לקורונה וירוס. כיום אני כותב שורות אלה בעצב רב, כי בימים הקרובים אני עומד לסגור את מפעל חיי, החנות שלי באבן גבירול 40. מה שאויבינו והמשבר הכלכלי לא הצליחו לעשות, הצליח לעשות וירוס קטן בשיתוף הממשלה... בחודש האחרון ניסיתי למצוא פתרונות חלופיים כגון משקיע, שותף, ללא הצלחה. כנראה שהאווירה של התקופה לא מתאימה להשקעות חדשות. לכן תם ונשלם הסיפור היפה, שהתחיל אי שם בסוף המאה הקודמת".
ל"ידיעות אחרונות" ול-ynet הוא מספר: "אני מופתע ממספר התגובות שקיבלתי. תגובות אוהדות. מחזקות. המצב הוא קטסטרופה. המשבר שלנו התחיל קצת לפני הקורונה, אבל זה גמר אותנו".
הייתם במצב לא טוב לפני כן?
"כבר סגרתי חנויות לפני. הטעות שלי הייתה שהתרחבתי מדי. ואז הגיע הווירוס והייתי בלי ההכנסות של פסח. מדובר בהפסד של מאות אלפי שקלים. לא אקח הלוואה כי לא אוכל להחזירה. כרגע, אני הולך לפשיטת רגל, אין לי ברירה. אני חברה בע"מ. הבנקים הם אלה שהתחילו את הבלגן. החזירו הוראת קבע אחת, שהדליקה נורה אדומה אצל חברות כרטיסי האשראי וזה התחיל להידרדר מהר מאוד. ואז הגיעה הקורונה וזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה".
"אולי אעשה בתקופה הקרובה מכירות רק דרך האינטרנט, כך אולי יתאפשר לי להפוך הקערה על פיה ואז לפתוח את החנות מחדש. אני שוקל את זה ברצינות אבל גם זה דורש סכום לגיוס. יש לי גם תוכנית הבראה. תוכנית עסקית. אפשר לעשות את זה אבל רק אם מישהו רוצה להשקיע בעסק, בשותפות. הוא לא יקבל את החובות, אני אתמודד עם החובות לבד".
אבשה נואמה, טרמינל, ירושלים
מי שספג את אחת המכות הקשות בתקופת הקורונה ועדיין לא ברור איך ומתי יוכלו לחזור לתפקד הם מוסדות התרבות וההופעות. וכמו בכל תחום, הראשונים להיסגר הם המקומות הקטנים שאין להם גב כלכלי. זה הסיפור גם של בית קפה ובר הופעות בשם טרמינל, שפתוח מינואר 2019 במתחם התחנה ירושלים. המקום בדרך לסגירה, אם כי אבשה נואמה, הבעלים, עדיין משדר אפטימיות.
"זה מקום שמשלב קהילה ותרבות. זו גם גלריה של אמנים שמציגה בעיקר תמונות וציורים, גם מקום שמתנהלים בו ערבי ג'אז וערבים עם להקות ותיקות וצעירות ויש בו הצגות אימפרוביזציה. זה חבל כי זה עסק טוב, שעובד, שתורם לתרבות, עם עובדים מקסימים. יש פה מגוון של לקוחות: קהילה של בני 60 פלוס שבאים בערב לרקוד או הגייז של ירושלים שיש להם ליין מסיבות שנקרא טיפולי המרה, ויאבדו את הבית שלהם".
לדברי נואמה הקורונה תפסה אותו במצב לא טוב. "לאירוע הזה של הקורונה נכנסנו אחרי החורף שהיה מאוד קשה. הייתה ירידה מאוד גדולה בעבודה. שכרתי עו"ד עוד לפני המשבר, כי הייתי במצב לחוץ מול הבנק. על חריגה של 100 שקל היו מגבילים לי את החשבון. זה חלק מהעוולות שהבנק עשה לי".
נואמה קיווה שפורים, שנחשב לאחת התקופות החזקות, יפתור את הבעיה אבל קרה בדיוק ההפך. "פורים היה אמור להניב הכנסות של 100 אלף שקל. כמובן ששום דבר מזה לא קרה. נכנסנו לבלגן עם הבנק שהחל להחזיר צ'קים ולהגביל את החשבון והגשתי בקשה להלוואה בערבות מדינה".
מה יציל את העסק?
"כרגע העסק נסגר, אבל המטרה שלי היא להציל אותו. אני צריך גם פיצוי וגם הלוואה כדי לא לסגור. אם לא אקבל את זה, הטרמינל ייסגר בוודאות לצערי. הגשתי בקשה ל-400 אלף שקל, כדי שאקבל 200 אלף שקל ועם מענקים אולי אגיע ל-350 אלף שקל בשביל להניע את כל המערכת בחזרה ולשרוד תקופה".
כל עסק כזה שנסגר עלול להפיל איתו עוד לא מעט עסקים שתלויים בו. לדברי נואמה, "יש לי ספקים כמו הירקן שאני חייב לו 4,000 שקל. זה המון כסף ואלה אנשים כמוני שיש להם ילדים. משפחות. לא שילמתי גם שכירות בבית שלי חודשיים. אם אני הולך לפשיטת רגל, אף אחד לא יראה כסף. גם לא הבנק. עדיף לתת למקום כזה אוויר, לתת לו לחיות ולהחזיר את העובדים לעבודה. אני לא חוזר לאותו מצב שהבנק חונק אותי על כל דבר הכי קטן. אני גם צריך לבדוק איך להיות שוב רווחי: זה מקום של הופעות. אם במקום 120 איש אני צריך להכניס 50 איש אני צריך לבדוק איך אני עושה את זה רווחי. אני עושה הכל בשביל לפתוח. אבל לא בכל מחיר".
מה לגבי העובדים?
"העובדים שלי לא קיבלו שכר במארס אבל למזלי הם אוהבים אותי ומחכים לי בסבלנות. ממש נוצר מצב הפוך שהעובדים שלי הם מקור הכוח. יש לי 10 עובדים, כולם בחל"ת".
אם תסגור מה תעשה?
"אני בתחום חיי הלילה כבר 25 שנה. לפני כן היה לי דאנס־בר ומסעדה. אם אני סוגר עכשיו והתחום הזה לא מתאושש, אני לא יודע מה אני הולך לעשות. ובגיל 44 זה לא פשוט. לא שאני לא אצליח אבל זה הולך להיות מאוד קשה".
איל זגגי, מפעל פניציה, ציפורית
איל זגגי, מנכ"ל פניציה, יכבה את תנור הזכוכית שעובד 24 שעות ביממה, ללא הפסקה, ב-17 במאי. "הסגירה ודאית. תנור זכוכית לא מכבים. זה מהלך בלתי הפיך, כך שגם אם מחר שופכים עלינו את כל הכסף שבעולם וחוסמים את היבוא, אנחנו כבר כמעט לא יכולים לחזור בנו", הוא מספר בעצב.מדובר במפעל הצפוני של פניציה, שמייצר זכוכית כחומר גלם. זגגי טוען שהסיבה הבלעדית היא המגפה. "פניציה הצליחה לעלות על פסים רווחיים ולהיות חברה טובה ב-2017 ועד 2019. אנחנו מוכרים בחודש קצת מעל שישה מיליון דולר, 50% ליצוא. יש לנו הוצאות קבועות של 5.9 מיליון דולר: שליש אנרגיה, שליש חומר גלם, 25% על עובדים ועוד כמה סעיפים קטנים. זה לא משהו שניתן לשנות או להוריד. אם אנחנו לא עומדים בקצב הכנסות של מעל שישה מיליון דולר אז ברור שאנחנו הפסדיים".
לדבריו, איך שהתחילה הקורונה המצב הלך והידרדר. "בינואר, פברואר ומרץ מכרנו בארבעה מיליון דולר. באפריל: שני מיליון דולר, כך שבעצם אנחנו במינוס של 35 מיליון שקל. כל זה כשאי אפשר לעצור את קצב הייצור. התנור עובד. אנחנו מייצרים 500 טונות זכוכית כל יום ומתחיל להיגמר המקום לאחסן את כל המלאי. אז זה לא שהקורונה נגמרה והכל חוזר לשגרה. כל מפעלי הזכוכית בעולם עמוסי זכוכית כפי שלא היו מעולם היו חייבים למכור את הזכוכית שלהם בכל מחיר, העיקר להיפטר ממנה. ברור שהמחירים יירדו".
"פנינו לממשלה בבקשה למענק. לא הלוואה. זה מפעל זכוכית אחד ויחיד בישראל ואם הם חושבים שזה חשוב, שיעזרו לו להתקיים. זו החלטה אסטרטגית, ברמה של רה"מ, לתת מענק מאוד משמעותי של 40-35 מיליון שקל רק כדי לכסות אחורה, שלא נדבר על קדימה. דבר שני שביקשנו זה לחסום את היבוא. שכל זכוכית שתימכר בישראל תימכר על ידי פניציה. ולפניציה יש זכוכית טובה. כולם בעולם אומרים שזו הזכוכית הכי טובה. ולמדינת ישראל נכנסת הרבה זכוכית מסין וטורקיה".
נכנסת לארץ זכוכית זולה?
"כן זולה ובאיכות נמוכה. עד היום הצלחנו להתמודד. אנחנו מייצרים זכוכית גולמית, מוכרים אותה למעבדי זכוכית שמלטשים אותה והופכים לחלונות. בעוד שבסין המדינה מסייעת מאוד לתעשייה, בישראל המדינה לא עוזרת לתעשיינים. גם בימים רגילים אנחנו נאנקים אבל לפחות הצלחנו בשנים האחרונות. עכשיו באה הקורונה והרגה את זה לגמרי".
פניציה הוא מפעל בן 86 שנה. הוא נוסד ב-1934. "פאר התעשייה הישראלית", אומר זגגי. "יש עובדים במפעל שאבא שלהם ואפילו סבא שלהם עבדו בו. נוסף ל-300 עובדים, יש למעלה מאלף עובדים שסובבים את החברה. העובדים יוצאים לשוק בימים שבהם יש מיליון וחצי מובטלים. מצב קשה. רבים הם אנשים בגילים 60-50, שעבדו בקו הייצור לענף הזכוכית. מי ייקח אותם? זה מה שהם עשו כל חייהם".
המפעל מוחזק על ידי קרן השקעות עתירת כספים.
"פורטיסימו השקיעה הרבה בפניציה, מעל 100 מיליון שקל ועכשיו הם נאלצים לסגור. אין להם יותר כסף להשקיע".
נתי וינר, חברת יוניקו, חולון
בחברת יוניקו, מאפייה, יצרנית פיצות קפואות וואן סטופ שופ שמוכרת מוצרי מאפה קפואים למסעדות, נשאר רק עובד אחד וכל שאר 25 העובדים יצאו לחל"ת. "אנחנו חיים על 5% מהמחזור. כל העובדים יצאו לחל"ת ורק אני נשארתי", מספר נתי וינר, הבעלים."אני קם בבוקר, מחלק סחורה לבדי למעט הלקוחות שנשארו. אחר כך מטפל בנושא הכספי. זה חתיכת צונאמי. אני קצת מנסה לדמיין את היום שאחרי, בונה תוכניות לעתיד. לסגירה אני לא בונה תוכנית. זו מחשבה מטרידה, זה המקרה הגרוע ביותר מבחינתי. מאוד לא הייתי רוצה להגיע למצב שאני סוגר את העסק, אבל כרגע אנחנו בדרך לשם. אם לא אצליח לגבות את כל מה שחייבים לי, אצטרך לסגור את העסק. אעשה את כל המאמצים להימנע מכך, אבל מדובר בסכומים מאוד גדולים. הסיכוי לזה קטן. זאת הבעיה הכי קשה. חוסר ודאות".
כמו בהרבה תחומים הקורונה יצרה אפקט דומינו ומאיימת להפיל עסקים זה אחרי זה. "הקורונה פוצצה את בועת האשראי שהייתה בענף. לקוחות חייבים לנו המון כסף והם לא יודעים איך ישלמו את זה, כי כרגע הם לא מכניסים כסף. גם אחרי שיפתחו את המסעדות זאת הולכת להיות בעיה מאוד רצינית. כולם הרי בונים על פעילות שוטפת שמאפשרת לשלם את השוטף פלוס, ברגע שהכסף לא מגיע, נוצרת בעיה. יש לי גל של צ'קים חוזרים מלקוחות במיליון שקל", מספר וינר.
"גם אני, פעם ראשונה אחרי 15 שנה בעולם העסקים, נאלץ לבקש מספקים שלא יפקידו את הצ'קים שלי כי אני לא יכול לשלם להם. אני לא יכול לקבל את הכסף שבניתי עליו, אז אני גם לא יכול להעביר אותו הלאה. כשביבי נאם באחת הפעמים הוא אמר שיקדימו את החזרי המס. זה נשאר ברמת הנאום. לי מגיע 100 אלף שקל אבל לא קרה מאז כלום. אם הפיצוי למסעדות יהיה מספק הוגן אני מאמין שהם יצליחו להתאושש והם יוכלו לשלם לנו ואולי גם אנחנו נצליח להתאושש. אני חסיד של שוק חופשי אבל זה מקרה נדיר שבלי התערבות הממשלה המשק יקרוס. זה לא משהו שנוכל לנצח לבד. אני חושב שיהיה הרבה יותר קל למדינה לכסות את החובות למסעדות מאשר לתת כסף מזומן לכולם. בסוף אנשים ייקחו את הכסף מהמדינה בדמי אבטלה. אני לא יודע מה אעשה אם העסק לא ישרוד".
אבי סוכר, עסק לרקדנים סמויים, כפר סבא
התחום שצפוי לחזור אחרון לשגרה הוא תחום האירועים מרובי הקהל ובהם החתונות. אבי סוכר הוא רקדן, מורה לריקוד ובעל עסק לרקדנים סמויים, רקדנים שמוזמנים לאירועים כדי שירקדו וילהיבו את את האווירה ואת רחבת הריקודים, והוא לא אופטימי. העסק שלו לעונת האירועים הבאה גמור ואם לא יימצא חיסון, אולי לא יוכל לתפקד תקופה ארוכה מאוד.
"בוטלו לי עשרה אירועים, כולל הפקה בלונדון. במאי היה אמור להיות לי אירוע בשווייץ. כבר כיוונתי לארה"ב. חודש השיא זה אפריל. הכל שבק חיים", הוא מספר. "אני מעסיק 20 רקדנים. צוות שהוא כמו קבוצת כדורסל, שמצריך תיאום בין השחקנים, כימיה ועבודת צוות. לרובם יש דיי ג'וב אז הם בסדר, מי שנפגע זה אני. עד שאין חיסון אני בבית. זה הייעוד שלי ולחשוב שזה לא קיים יותר בכלל - זה לא נתפס".
מי מזמין רקדנים סמויים?
"אנשים קצת יותר מבוגרים, שמרגישים שהחברים שלהם כבר פחות יעשו להם שמח ולכן הם זקוקים לסמויים שירקדו על הרחבה. אתה נותן שקט נפשי לאנשים שמזמינים אותך, לכן השירות שלי מתחיל לא ברחבה אלא ביום שהלקוח סגר איתי. יש גם את הקצה השני, אנשים שמבקשים מעוררי מסיבות גלויים, שאותם מזמינים בדרך כלל לאירוע יוקרתי שאנחנו רוצים לעשות בו אקסטרה שמח. זה דורש המון מגע ואינטראקציה וכל זה מפחיד עכשיו את האנשים".
יש היתר לחתונות יותר גדולות עכשיו
"אז עכשיו התירו 50 אנשים בחתונה, אבל לא יזמינו אותי כשמספר המשתתפים מוגבל. וגם 100 איש זה לא עוזר לי, כי השירות שאני נותן - דורש מגע. בחתונה האחרונה שעשיתי, הושטתי יד ואני רואה שאנשים חששו שניגע בהם. אני נותן משהו שיש בו ערך מוסף, שמשמח אנשים, ואם אני בא לאירוע ואנשים מפחדים מאיתנו, אז יש פה בעיה. במקרה שלנו זה לא כמו מסעדה, 'אה יופי חזרנו לעבוד'. צריך שיהיה חיסון או שלא יהיה פחד. פחד זה ההפך מאהבה. העסק שלי זה משהו עם המון נתינה ואהבה וקשר אנושי חם, ואם אי אפשר בצורה הזאת, אצא מהעסק".
יש לך אירועים עתידיים?
"יש אבל הם מוטלים בספק. ביולי יש אירוע של 30 איש שהזמינו עשרה רקדנים. מדובר באישה שבעלה חוגג 70. אני לא רק חושש שהיא תבטל, אני חושש שאני אסכן אותם. נהיה עולם משוגע. הלכתי לשמח מישהו והרגתי אותו. אז אני אומר: לא אלך לעשות הרקדה לאנשים אם אין חיסון".
לפנייה לכתב/ת 
