הריקוד האחרון: אם תרצו - אין זו אגדה
הסדרה על מייקל ג'ורדן היא ניסיון למכור סיפור של דיסני לאנשים שכבר קראו בטוויטר על הפגמים של הגיבור שלהם. הכוכבים של היום צריכים לספר סיפור מורכב יותר
לפני משחק מאה הנקודות של ווילט, לפני הסקייהוק של קארים, לפני היריבות של הסלטיקס מול הלייקרס או הלשון בחוץ של ג'ורדן, לפני השלשות מהחצי של סטף או זריקת הטלק באוויר של לברון, ה-נ.ב.א היא ליגת הספורט שעשתה את השינוי הכי קיצוני בשלושים השנה האחרונות מליגה זניחה במדינה שלה למותג עולמי בזכות היכולת המדהימה שלה למכור סיפורים.
ובזמן שהליגה מושבתת וכולם יושבים מול נטפליקס, אין סיפור גדול יותר מהסיפור הספורטיבי הכי גדול שסופר אי-פעם, התנ"ך של הכדורסל, סיפור בן האלוהים רגע לפני שהוא עולה לשמיים: "הריקוד האחרון" על האליפות האחרונה של ג'ורדן.
אמריקה אלופה בלמכור סיפורים, ואף ליגה לא עולה על ה-נ.ב.א ביכולת לייצר סיפור ולדעת לשווק את עצמה דרכו. העובדה שכל כך הרבה אוהדים עוקבים אחרי ליגה של 30 קבוצות שמשחקות 82 משחקים כמעט חסרי משמעות לפני הפלייאוף מוכיחה שאנחנו מחפשים את זה - והליגה יודעת לספק אותנו.
כמעט לכל קבוצה, ולרוב השחקנים הגדולים, יש סיפור שמלווה אותם, נראטיב שעוזר לאוהדים להתחבר, להידחות ובעיקר לייצר עניין. הקבוצות שאין להן כזה - כמו שארלוט, אטלנטה, וושינגטון, מינסוטה, בדרך כלל נידונות ללימבו נטול הצלחות או אהדה. בגלל זה הסדרה עושה כל כך הרבה רעש - היא מספרת סיפור עצום על שחקן עצום ועושה את זה בדרך שבה אף אחד כבר לא מספר סיפורים. דווקא בגלל זה היא מעוררת כל כך הרבה אמוציות ודיונים על קבוצה, שחקן ועונה שרוב חובבי הספורט מכירים כבר לפרטי פרטים.
גדול - כן, אלוהים - לא
קודם כל דיסקליימר - אני מה שנהוג לכנות הייטר של ג'ורדן. כלומר אני עדיין חושב שהוא הגדול בכל הזמנים, אבל אני מעז לא לקרוא לו "אלוהים". ככה גם לגבי הסדרה - אחלה בינג', אבל כזה שלא באמת מגלה לך שום פרט חדש. שווה להתעכב על הנקודות האלה, כי הן דוגמא מושלמת לאיך נהגנו לספר סיפורי ספורט עד לא מזמן, ואיך אנחנו כבר לא מספרים אותם היום.
ההצלחה של הליגה הגיעה במקביל ליכולת שלה למכור נראטיב מעניין לעולם, כזה שכולל גיבורים בשר ודם שעושים דברים מדהימים, ממש מיתולוגיה יוונית. קחו למשל את הסיפור של הלייקרס מול הסלטיקס, שהוא כל כך אייקוני וראשוני - פועלי הצווארון הכחול מול הכוכבים מהוליווד, לבן מול שחור, חוף מזרחי מול מערבי - שהוא הקפיץ את הליגה לראשונה למעמד חדש, להתחלה של מוצר גלובלי. כי גם כשהם באפריקה, בסקנדינביה או במזרח התיכון, אנשים מצליחים להתחבר לסלטיקס או ללייקרס.
אבל שום נראטיב ספורטיבי לא מתקרב אפילו לג'ורדן. יש פה את כל מה שצריך כדי להפוך לסיפור הצלחה גלובלי: סופרסטאר יפה תואר שעושה דברים שלא נראו עד אז על המגרש, שמתרחק מסמים ואומר את כל הדברים הנכונים, שמשחק בוירטואוזיות אבל גם עובד יותר קשה מכולם.
יש עוד המון צדדים לסיפור ולאדם הזה, אבל נשים אותם כרגע בצד, כי זה גם מה שהליגה עשתה. היא שיווקה את ג'ורדן כאלוהי הכדורסל, שחקן ואדם נטול פגמים באישיות או במורשת, סיפור דיסני למבוגרים - וזה עבד. התקופה הייתה הניינטיז, דודו טופז היה מלך הרייטינג, ביל קוסבי היה סיפור הצלחה שחור לכל המשפחה, אר.קלי ומייקל ג'קסון היו בפסגת המצעדים.
אמנם ג'ורדן לא עשה שום דבר שמתקרב למעשים שלהם אלא "רק" התבריין ורדה בחבריו לקבוצה וביריבים, דאג לחרם על שחקנים שהוא לא אהב והוביל לשינוי חוקים (מבורך, דרך אגב), אבל המסר הוא אותו מסר: אם אתה טוב במה שאתה עושה, ממש ממש טוב, הכל יסתדר לבד. וג'ורדן היה ממש ממש טוב.
וכשאתה ממש טוב, הרשתות החברתיות עדיין לא קיימות וההצלחה שלך מחזיקה את כל הענף, קל יותר למכור סיפור נטול פגמים. אפשר, למשל, להסתיר דיווחים על אלימות במשפחה (כילד, לא כאב), לא לחקור לגבי כל השמועות ששאלו אם הוא עלה לשחק שתוי או בהנגאובר, לא להציק לו עד גיל 30 בשאלה "מה עם אליפות?", לא להעלות טענות על העובדה ששיחקת כל התקופה במזרח החלש וניצחת רק כשהיית פייבוריט והפסדת כשהיית בקבוצה פחות טובה, ואם יש בעיות מחוץ למגרש פשוט תנצח עוד ועוד ועוד על המגרש עד שכולם ישתקו, כי נצחונות פותרים הכל.
רק לאחרונה, בעקבות הצלחת הסדרה, התפרסם כי ג'ורדן ככל הנראה מנע מזון מהוראס גרנט, אחד מכוכבי השושלת הראשונה, אחרי משחקים רעים. דבר כזה היה מצית את הליגה אם הוא היה מתפרסם היום.
כל הדברים האלה אגב לא מורידים את ג'ורדן מאולימפוס הכדורסל, אבל הם היו שם והם היו יכולים להיות חלק מהמורשת שלו אם הוא היה משחק היום, מה שמוביל אותנו לאיש שג'ורדן מלווה אותו כמו צל.
הריקוד עם לברון
שנת 2016, קליבלנד חוגגת אליפות היסטורית ובלתי-תיאמן אחרי בצורת ספורטיבית של כמעט מאה שנה. לברון ג'יימס בדיוק טיפס למדרגה שרק מייקל היה בה, עם סדרת הגמר הגדולה בכל הזמנים (באמת מעטים יתווכחו על זה).
מייקל, שיודע שהחומרים של "הריקוד האחרון" מחכים בארכיונים, נותן את האו.קיי שחיכה עשרים שנה. הסיפור הזה לא מומצא, למרות שהוא נשמע דרמטי מדי בשביל להיות אמיתי, ג'ורדן נתן את האישור להפקת הסדרה ביום של מצעד האליפות בקליבלנד.
אז ג'ורדן למעשה מעורב בהפקה, וכדי להרגיע את הגזרה הוא יצא בהצהרה ממש לפני עליית הסדרה כשאמר שהוא "לא הולך לצאת כל כך טוב" ממנה. שזה כמו כוסית שמפרסמת תמונה מחמיאה בבגד ים וכותבת "מכוערת" בשביל לקבל מחמאות.
והסדרה, שעשויה לפחות בחציה הראשון באופן מהודק, סוחף ומעניין, היא כל כולה תוצר של הכוכב הראשי שמחפש לספר שוב את הסיפור שלו באותה צורה, בעשור אחר - מה שבאופן טבעי גורר ביקורות נלהבות של האוהדים הנוסטליים וביקורות סקפטיות מצד אנשי המקצוע. הדוקומנטריסט קן ברנס כבר ציין ש"לא מדובר בסיקור עיתונאי טוב או בסיקור היסטורי טוב".
התגובות האלו מעניינות במיוחד כי היום אף אחד לא מסקר ספורטאים כמו שסיקרו את ג'ורדן. אין גיבורים מושלמים, המאבק לייצר עוד ג'ורדן יצר תגובת נגד שהפכה את כל מי שניסה, להידחק למדרגה מתחת להוד אוויריותו, כלומר לאנושי - וכמה שאתה יותר גדול ככה אתה יותר אנושי.
הכוכבים של היום מוכרים סיפור הרבה יותר מורכב, זה כמעט מצופה מהם. אף אחד לא יאמין לכוכב כדורסל ללא רבב, הרי נכוונו יותר מדי פעמים. אז עכשיו פגמים הם חלק בלתי נפרד מהמורשת של לברון, שערק למיאמי והפך לבחור הרע (ואז לבחור הטוב שוב); או של דוראנט, שהיה הפרנצ'ייז פלייר המושלם עד שעשה את ההחלטה הנכונה בעיניו והלא נכונה בעיני הקהל ועבר לקבוצה הטובה בליגה; או של קובי, שכמה שניסה לחקות את ג'ורדן רק התרחק ממנו (והיה את העניין הזה עם החדרנית בבית מלון בדנבר, שעליו הוא לא באמת שילם מחיר מעולם); או של דרק רוז, אלן אייברסון, כרמלו אנתוני.
ג'ורדן הוא באטמן. לברון? הוא האביר האפל. אלה הגיבורים שלנו היום ואלה היו הגיבורים שלנו פעם. אף אחד לא הולך לציין שהחיבה של מייקל להימורים או המכות לחברי הקבוצה נבעו ממשהו יותר מדאיג מ"תשוקה לניצחון", כמו שאף אחד לא הולך להגן על לברון שהפסיד אליפות לדאלאס ושיחק בצורה אנמית כי "הוא לא אגואיסט".
הסדרה הזו והתגובות אליה, בין אם התחברתם ובין אם לא, שווים מעקב כי מדובר בניסיון אחרון למכור אגדת דיסני לדור ה-Z, לנסות לספר סיפור אגדה נטול פגמים לאנשים שכבר קראו בטוויטר על הדייט הכושל של הכוכב המועדף שלהם בפרום בכיתה ח'. פרק 5 נגמר ב"אני נלחם בשביל משהו בקצה הקשת ואני אעשה מה שצריך כדי להגיע לשם". עכשיו תנסו להיזכר מתי שמעתם משפט כזה מחוץ לסרטי ילדים.
לפנייה לכתב/ת 
