המשבר מאיים לחסל את העצמאים: "הכל התרסק"
בלי הכנסה, בלי עבודה, בלי דמי אבטלה ובלי תקווה באופק: 15 עצמאים ובעלי עסקים קטנים כותבים על מאבק ההישרדות ועל התחושה שהמדינה נטשה אותם מאחור בזמן שהמשק מתחיל לחזור לשגרה | פרויקט מיוחד, הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
שורה עליונה מימין לשמאל: ירון ולירז מרק, נטע לוי, יפתח קליין, יוני ליבמן ואופיר פרג'. שורה תחתונה מימין לשמאל: אברהם מעוז, אמיר דרדיקמן ודורית ליניק, אבי חג'ג', חרות שפירא ויוסי רבה(צילום: צלמי "ידיעות אחרונות")
"לאנשים אין כסף לאוכל, איזה שיפוצים יהיו להם בראש עכשיו?"
אבי חג'ג' (54) | שיפוצניק: הקורונה תפסה אותי ממש לא מוכן. הייתי באמצע עבודת שיפוץ אצל אחת הלקוחות שלי באזור השרון. ברגע אחד הבהלה נכנסה לכותרות, ובחדשות דיברו מהבוקר עד הערב על התפשטות המגפה. הכל השתגע בארץ שלנו, ובכלל בעולם.
למען האמת, המצב בקרשים. גם עכשיו, כשכבר אפשר לצאת לקניונים, לחדרי כושר, לפארקי השעשועים, ענף השיפוצים עדיין תקוע. למה? כי אנשים עדיין חוששים להכניס אליהם הביתה איש זר. ועוד יותר בעייתי זה שאנשים רבים יושבים בבית בחל”ת, או מפוטרים, או עצמאים שאין להם הכנסה. אז איזה שיפוצים יהיו להם בראש עכשיו? אנשים נלחמים שיהיה להם אוכל במקרר לילדים!
עצמאי כמוני, שזה עסק קטן לכל דבר, משלם מיסים אבל לא מקבל דמי אבטלה. אז כשלא עובדים אין כסף, נקודה. המזל שלי הוא שבת־הזוג שלי עובדת במשלוחי ירקות, עסק שמותר היה להפעיל בימי הקורונה, אז אני עוזר לה. זה שומר לי על השפיות במקום לרבוץ כל היום בבית.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר)
"אנחנו מוכרים אוויר לנשמה. עכשיו שינשימו אותנו"
יפתח קליין, בן 47 | שחקן: משהו עוד יבוא. זו המנטרה של הרבה שחקנים, של הרבה אמנים. משהו טוב יבוא בהמשך השנה וייתן פרנסה ושקט נפשי לזמן-מה. ייתן הצדקה לקיום. זה מה שמחזיק אותנו במקצוע הזה. כי כסף גדול אין פה, תאמינו לי.בפברואר עוד הייתי באמצע צילומים לסדרה חדשה בתאגיד, וב-5 במרץ הייתה משובצת בתיאטרון צוותא ההצגה שלי "ערב שקופיות". הקורונה הייתה כאן רק בתחילת דרכה. אמא שלי סיפרה לי יום קודם לכן על מופע שהייתה בו ועל האמן שהודה לקהל מהבמה. "על מה?", שאלתי. "על זה שבאו למרות החשש", היא ענתה. ובאמת, זה לא מובן מאליו שמגיע קהל. אבל הוא בא.
ב-11 במרץ נסגר התיאטרון הקאמרי עד להודעה חדשה. אחריו נסגרו גם שאר התיאטראות, המוזיאונים, בתי הקולנוע, מופעי המוזיקה, להקות המחול, בתי ספר לאמנות ולמשחק, סטים של צילומים. כמו אלפי חבריי למקצוע, נשארתי ללא פרנסה. כולנו נסגרנו מתוקף צו ממשלתי וישבנו בבית, כל אחד עם משפחתו הגרעינית.
אומרים אצלנו "לופט גשפט" – עסקי אוויר. נכון, אני מוכר אוויר, אבל אוויר זה דבר חיוני. ואנחנו, תאמינו או לא, מוכרים אוויר לנשמה; אוויר שמנתק לרגע מהכאן והעכשיו ומנסה להעניק תחושת מרחב שונה וזוויות אחרות למחשבה.
"לכו תמצאו עבודה אמיתית, יא אוכלי חינם", כתב אחד (מני רבים) בתגובה לכתבה על שחקן מפורסם שהלך לעבוד בינתיים בירקנייה. מה קרה למקצוע שלי שהפך כל כך בזוי בעיני חלק מהאנשים במדינה? אולי זה מכוון? אולי מישהו למעלה דואג למתג אותנו כ"עוכרי ישראל, שמאלנים, בוגדים", ועכשיו אפשר לזרוק אותנו לכלבים?
אגב, מעניין אותי כמה כסף חסך משרד התרבות על האירועים שבוטלו, המוסדות שנסגרו, במות יום העצמאות שלא התקיימו. מדוע שהכסף הזה לא יוזרם לקרנות, לסבסוד מוסדות, לתקציבי תזמורות ולהקות, ליצירות חדשות? זיקוקים מתפוצצים ונעלמים כעבור רגע, אבל אם ינשימו אותנו, אולי נצליח ליצור דברים שיישארו איתנו גם אחרי שהכל יעבור.
היום ב-12:00 יתקיימו אירועי מחאה במוסדות התרבות ברחבי הארץ. אסור להשאיר את הבמה ריקה.
(הביא לפרסום: יואב בירנברג)
"כבר חודשיים בלי עבודה"
חרות שפירא, בת 35 | נגרית ומעבירה סדנאות: למדתי תואר ראשון באמנות ולימודי עיצוב תעשייתי ואחרי כמה שנים תפסתי אומץ ופתחתי עסק עצמאי של ערכות וסדנאות נגרות והום סטיילינג. ראיתי עד כמה היצירה טובה לנו כזוג וכמשפחה, ורציתי שלעוד זוגות ומשפחות יהיה זמן איכות כמו שלנו.
בדרך כלל, התקופה שלפני פסח היא העמוסה ביותר בעבודה. אבל מיד אחרי פורים גילינו שבעלי אלעזר חיובי לקורונה והילדים צריכים להיכנס לבידוד, כי גם אחת המורות שלהם נדבקה. נכנסנו לבידוד משפחתי בביתנו בעשהאל שבהר חברון, והמציאות החדשה לא איפשרה הכנת ערכות וייעוץ (גם שליחת הערכות בדואר לא התאפשרה בגלל הבידוד). עיקר המאמץ וההשקעה התרכזו בחמשת ילדינו וביצירה איתם. הכנו שולחן וכיסאות, שיהיה איפה ליצור, וכל ילד הכין לו קערת ליל סדר. זו הייתה חוויה משפחתית מאוד טובה, אבל משכורת לא יצאה ממנה. כבר חודשיים שלעסק יש רק הוצאות ללא הכנסות כלל, וזה בהחלט גורם ללחץ. במיוחד עכשיו, כשאני לקראת לידה.
אנשים שלא עבדו בתקופת הקורונה עדיין לא מאפשרים לעצמם להוציא כסף על פנאי ושדרוג הבית, כך שלא ברור מתי אפשר יהיה לשוב ולהעביר סדנאות. אני מקווה שאצליח לאושש את העסק עוד לפני הלידה.
(הביא לפרסום: אלישע בן-קימון)
"נשארנו עם אפס לקוחות"
אופיר פרג', בן 50 | ספר: כזה דבר לא היה פה מעולם, זו התקופה הכי קשוחה אי פעם ואני מדבר מניסיון של 34 שנים בתחום. המספרות נסגרו ככה פתאום ביום בהיר, אף אחד לא היה מוכן לכזו מהלומה.
ישבתי בבית כמעט חודשיים בלי עבודה, אבל המשכתי לשלם שכירות על המקום ברמת השרון, הוצאות חשמל, ארנונה, מסים, כשאשתי לא עובדת והילדים בבית. בבת אחת מתפוסה מלאה של לקוחות מסביב לשעון, במספרה שיש בה שני מפלסים, ובה נתנו גם שירותי מניקור וסידור גבות, עברנו במכה אחת למצב של אפס לקוחות.
אני מחויב לעבוד עם מסכת שקף על הפנים, להיות עם כפפות והמצב מורכב.
ההוצאות נותרו גבוהות, ההכנסות קטנו באופן משמעותי, ובעלי המקום שמשכירים לנו את העסק לא מתחשבים במצוקה שלנו.
אני מקווה לימים אחרים, לשגרה שאהבנו.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר)
"המשבר הזה לא דומה לשום דבר שהכרנו"
אמיר דרדיקמן, בן 55, ודורית ליניק, בת 50 | בעלי קייטרינג: עד פרוץ משבר הקורונה העסק שלנו, "מרקט פיק אנד מיקס" באתר ההסעדה באוניברסיטת תל אביב, פעל למופת. 800 סטודנטים ביום, משבע בבוקר עד הערב. אוכל צמחוני וטבעוני, בריא, שאפשר לקחת גם בטייק־אוויי הביתה ולהאכיל משפחה שלמה.
כשהתחיל המשבר נאלצנו כמו כולם לסגור את המקום. מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לחזור לאיזושהי תוכנית עבודה שמותרת על פי המגבלות של משרד הבריאות, כלומר לשלוח אוכל במשלוחים עד בית הלקוח. המצאנו את עצמנו מחדש בלית ברירה, עם נזק כלכלי שספגנו בגלל העצירה הפתאומית של עסק שעבד כמו שצריך במשך 19 שנה. אבל המשבר הזה לא דומה לשום דבר שהכרנו מבחינת המכה לעסקים – לא בתקופות מלחמה, לא כשנפלו מגדלי התאומים וגם לא כשנפלו טילים בתל אביב.
התחלנו לבשל את האוכל של הקייטרינג ולשלוח אותו ללקוחות במארז מיוחד שמכיל ארוחות לכל השבוע למשפחה, בעלות של 250 שקלים – שאמנם משתלמת למשפחה, אבל רחוקה מלהיות רווחית עבורנו כמו בתקופה שלפני הקורונה. אתה חייב לדאוג לתזרים מזומנים של העסק, להראות יציבות מול הבנק, לשמור על קשר עם הלקוחות. גייסנו את המשפחה לסייע במשלוחים. אין ברירה. מזל שזה עסק משפחתי שכולם נרתמים ומבינים את המצב. אנחנו בסוג של מלחמת הישרדות, שעדיין לא רואים את סופה. אנחנו מקווים שנקבל את הסיוע לעסקים קטנים כפי שכל הזמן מבטיחים.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר)
"יש אולמות אירועים שנעלמו מאז הקורונה. פשוט לא שרדו"
דוד גדג' | שף ראשי ונציג הבעלים בגן אירועים: מאותו רגע שלא אשכח לעולם, שבו פרץ נגיף הקורונה בישראל, תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו תחת איסורים של פתיחת מסעדות, קניונים וגם אולמות אירועים, בהם גם גן האירועים שלנו, "גאיה", בנס־ציונה.הנזק שנאלצנו לספוג היה בל ישוער. פשוט עצוב לתאר במילים. האירועים מתקיימים אצלנו בו־זמנית בשני אולמות, משמע צוותים כפולים, חומרי גלם, טבחים, מלצרים, ספקים, ועוד. מדובר בסדר גודל של עד אלף איש בו־זמנית כל ערב, כלומר בהכנסה של 250 אלף שקל לפחות לערב עבודה. קל מאוד לעשות את החישוב כמה נזק ספגנו עם כל הביטולים מאז שסגרו לנו את הדלת, במיוחד כשעונת הקיץ בפתח. נתקענו עם חומרי גלם שהיה צריך בכאב לב להשליך לפח, עובדים שנאלצנו לשלוח לחל"ת.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ־קליגר)
"היומן שלי היה מלא עד יוני. ואז הכל התרסק"
אברהם מעוז, בן 70 | מדריך טיולים: המצב קטסטרופה. שלושה חודשים אני יושב בבית, עצוב לי, כואב לי וקשה לי להיות בלי עבודה. אני רגיל להדריך מדי יום קבוצות, אני מדריך טיולים כבר 35 שנה והדרכתי עד היום מאות אלפים - תלמידים, מבוגרים, חיילים ותיירים. אני גם מדריך הישרדות, ולכן הדרכתי גם אחרים במדינות מורכבות, והיום אני מתוסכל יותר מאי־פעם.
נולדתי ואני חי עד היום בקיבוץ גניגר שבעמק יזרעאל. כבר כנער אהבתי מאוד לטייל, יצאתי לבד למסעות, כולל שלושה ימים בשטח לבד. בצבא שירתתי בסיירת צנחנים ועוד יותר התחברתי לשטח. מפקד הפלוגה שלי היה האלוף נחמיה תמרי ז"ל, המ"מ שלי אייל בצר מנהלל, היום ראש המועצה שלי, ודרך הצבא עשיתי המון ניווטים ועם הזמן התחברתי יותר ויותר לתחום הטיולים ולאהבת הארץ.
מאז פברואר יש התרסקות מוחלטת. עד יוני כל היומן שלי היה מלא עד כדי כך שנאלצתי לדחות עשרות קבוצות כי הייתי תפוס שבעה ימים בשבוע. ואז הכל נעצר באבחת סכין. כל ההזמנות בוטלו. רק לפני שבוע הגיעה הזמנה ראשונה אחרי שלושה חודשים של בצורת. התחושה קשה במיוחד בגלל שמתוקף היותי חבר קיבוץ אני לא זכאי לסיוע שהמדינה מעניקה למורי דרך שמצאו עצמם מובטלים.
(הביא לפרסום: ישראל מושקוביץ)
"בגיל 25, בלי עזרה מהמדינה, פחדתי לפשוט את הרגל"
נטע לוי, בת 25 בעלת סטודיו לאימוני כושר: בגיל 21, אחרי שהשתחררתי משירות צבאי כמדריכת כושר קרבי בחיל האוויר, פתחתי את הסניף הראשון של הסטודיו שלי בפתח־תקווה. שלוש שנים אחר כך, בסוף 2019, סיימתי תואר ראשון במינהל עסקים וספורט, ואז לקחתי על עצמי אתגר חדש ופתחתי סניף שני של "המפעל לחיטוב – סטודיו לאימוני כושר לנשים" בהרצליה פיתוח. במקביל הוצאתי את המדריך הדיגיטלי "איך להפוך את הגוף למכונה לשריפת שומנים ב־21 יום".
העסק שלי היה בשיא פריחתו, עם שני סניפים פעילים ונכס דיגיטלי, והרגשתי שאני מגשימה חלום. ואז הגיעה הקורונה. יום בהיר אחד גיליתי שעליי לסגור את סניפי המפעל שלי.
בזכות המדריך הדיגיטלי הצלחתי לשרוד את תקופת הסגר, אך האתגר האמיתי הוא להחזיר את העסק לשיא תפארתו. זה לא פשוט, בלשון המעטה, שכן הלקוחות נמצאות בתקופה של חוסר ודאות וחשש מהדבקה במקומות ציבוריים, וחלקן נותרו ללא הכנסה. אנחנו מתמודדים עם מציאות חדשה שבה פעילויות הפנאי, שהיו חלק בלתי נפרד מחיינו, נדחקות הצידה בסדר העדיפויות".
(הביאה לפרסום: קורין אלבז-אלוש)
"עונת החתונות בסכנה וכך גם כל העסקים בתחום"
אריאל טולדנו, בן 33 | מעצב אופנה ושמלות כלה: החנות בתל-אביב הייתה סגורה במשך חודשיים, בשל הנחיות משרד הבריאות. זהו בדיוק הזמן הקריטי בענף הכלות והאירועים: מארס ואפריל הם החודשים שמהווים את יריית הפתיחה של עונת החתונות וקובעים במידה רבה איך היא תיראה, לפחות מבחינת מעצבי שמלות הכלה.
אנחנו, העסקים הקטנים בכלל וענף האירועים בפרט, חלק חשוב במנוע של הכלכלה בישראל. בשל התרדמת הארוכה ואי־הוודאות לגבי העתיד אנו נאלצים לגבש אסטרטגיות להתמודדות והיערכות נכונה לעומס הצפוי בעבודה תוך כדי תנועה.
מאוד מקומם שהעסקים הקטנים נותרו לבד במערכה, ושהממשלה לא ראתה ועדיין לא רואה לנכון לפצות את ספקי החתונות. המענקים שמגיעים לנו לא מכסים אפילו רבע שכירות של חודש בחנות, זו פשוט בושה!
(הביאה לפרסום: קורין אלבז־אלוש)
"חיכינו לפתיחת העונה, הכל נעצר בבת אחת"
ירון ולירז מרק, בני 39 | בעלי אתר השיט "אינדי פארק": בורכנו במשקעים רבים שירדו בעונת החורף ומילאו את נהר הירדן. חיכינו לפתיחת עונת השיט ולאורך כל החורף ביצענו עבודות היערכות וגיוס צוות ומדריכים. השקענו מעל מיליון שקלים, בין היתר בעבודות שדרוג האתר בהתאם לקו המים החדש, רכשנו 300 סאפים חדשים וציוד נוסף למשחקי ילדים, אך הכל נעצר בבת אחת.
אנו מקווים כי בקרוב נוכל לפתוח את האתר. חשוב להבין, פעילות ענף השיט מתרכזת בחודשי הקיץ, אם נאבד את העונה הזו נהיה בבעיה חמורה. אנו כבר נמצאים בהתמודדות כלכלית לא פשוטה ונראה כי ההפסדים החריגים יגרמו נזק עצום לאתר.
בינתיים, ענף התיירות מתחיל אט־אט לחזור לשגרה על פי התו הסגול, אך עונת השיט בגליל העליון, שהייתה אמורה להיפתח ב־1 באפריל, עדיין לא יצאה לדרך. כל העבודה היסודית שביצענו בחודשים שקדמו להתפרצות המגפה נותרה רק בגדר של תוכניות על הנייר, ואנו כבר רוצים לפתוח את המקום ולתת שירות לקהל הרחב.
אנו אוחזים בתקווה ורוצים להאמין שאחרי שאושרו לפתיחה שמורות הטבע והפארקים, תאושר גם פתיחת העונה באתרי השיט. זה חשוב לנו, זה חשוב גם למשפחות ולילדים שרוצים לבלות בקיץ.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ־קליגר)
"הטלפון נדם, אין כבר אפילו דחיות וביטולים"
דרור דנישמן, בן 39 | DJ: חיתנתי אלפי זוגות במהלך 02 השנים בהן אני בתחום. גרמתי לאנשים לשמוח ולרקוד, ואז ביום אחד הכל נעצר. בשיא העונה הופסקו האירועים. שבועיים לפני ההגבלות הרגשתי שמשהו קורה, נמנעתי ממגע עם אנשים והבנתי שהחדשות מהעולם יגיעו גם אלינו.
אחרי חג הפסח הטלפון נדם. לא דחיות, לא ביטולים. תחום האירועים בהשהיה. מאז תחילת המשבר אני יושב בבית, מחכה לחדשות טובות שלא הגיעו ומסתמן שלא יגיעו בתקופה הקרובה.
לאחרונה נוספה הקלה ומותרת התקהלות של 50 אנשים, אבל גם זה לא ממש מספק בגלל שחל איסור לקיים את האירועים באולמות, בגנים ואפילו בחניה של אולם אירועים.
קבוצות התקליטנים שאני חבר בהן גועשות, ואנו מנסים לדלות מידע לגבי ההמשך. ה־14 ביוני, בו צפויה התרת המגבלות על מספר האנשים, הוא מגדלור של תקווה בשבילנו. אני וחבריי למקצוע מסתכלים קדימה ומקווים שהתקופה הקשה הזאת תהיה מאחורינו. הלוואי שנחזור לשמח ולשמוח.
(הביאה לפרסום: קורין אלבז-אלוש)
"ביטלתי כבר 50 מופעים, הוצאתי את הצוות לחל"ת"
יוני ליבמן, בן 60 | קוסם: אני כבר 35 שנים על הבמות, קוסם ואמן חושים, ותקופה כמו זו איני זוכר. זהו משבר כלכלי אמיתי של כל אמני הבמה. בבעלותי גם עסק שמספק שירותי הגברה ותאורה לצוותי הבמה שלי, רקדנים, זמרים ואקרובטים - עשרה במספר.
למעשה, מ־10 במארס איני עובד. העסק סגור. נאלצתי לבטל עד היום כ־50 מופעים והאופק אינו נראה. נאלצתי גם בלב כואב להוציא את כל הצוות שלי לחל"ת, אף על פי שהתשלומים בוצעו עבורם עד חודש אפריל. כולם קיבלו כסף. חשוב לי גם להשאיר את הצוות. אתה לא יכול לומר לאנשים שהם אמנים בנשמתם "לכו מכאן".
אסור לי לכנס קהל באולם, כי צריך לשמור על מרחקים, וזה לא כדאי כלכלית. ייווצר מצב שאתה עובד על ריק. גם הופעות מחוץ לאולם לא ניתן לקיים. אני גם צריך קומוניקציה עם קהל. גם הופעות עם ילדים, זה לא יותר מעשרה. יש הגבלות מאוד קשות. ההורים עצמם בחרדות, והם לא מביאים את הילדים לאירועים כאלה.
נכון לעכשיו, אני בנזק של לפחות מאה אלף שקלים. אם זה יימשך עוד זמן לא רב, איאלץ לכלכל את מעשיי ולפתוח תוכניות חיסכון. כאמן הפסדתי עשרות מופעים בפורים, פסח, יום העצמאות, מופעים בבתי מלון ועוד.
חייבים לתת תשובות, להתחיל לפתוח מופעים לקהל. אנשים צמאים לחיי תרבות. רוצים להתאוורר. צריך לשמור על אמני הבמה.
(הביא לפרסום: ליאור אל-חי)
"לקחתי הלוואה כדי לשרוד"
יוסי משולם, בן 55 | נהג הסעות VIP לנתב"ג: אני עובד בתחום יותר מ־20 שנה ולא זוכר שענף המוניות חווה כזה משבר. כשהתחילו הטפטופים של פאניקת הקורונה בסין, ונוסעים שהגיעו מהמזרח התבקשו להיכנס לבידוד, עבדתי על הקו נתב"ג הלוך ושוב בלי לדפוק חשבון כי לא פחדתי מהדבקות. זו הפרנסה שלי וזה מה יש. אבל בתחילת מארס נעצרה העבודה ומאז אני יושב בבית מובטל. עסק קטן עצמאי, כפי שהמדינה מכנה אותנו, אבל ללא דמי אבטלה. מהמענק שהבטיחו קיבלתי בקושי 3,500 שקל, ואין לי מושג אם אקבל עוד. אין עם מי לדבר. לא סופרים אותנו. נקודה.
אני לא מונית רגילה או גט טקסי שיכולה לקחת נסיעות רגילות. אני חייב שהטיסות יחזרו לשגרה כדי שגם אני אחזור לעבודה ולמקום הטבעי שלי: מאחורי ההגה. וכרגע זה לא נראה באופק.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר)
"היינו בהלם, מכת הצונמי שיתקה את כולנו"
יוסי רבה, בן 40 | הבעלים של "בני הדייג": מכת הצונמי הזו של נגיף הקורונה תקפה כאן בבת־אחת את כל המדינה ושיתקה אותה. הדבר אילץ גם אותנו לסגור את כל הסניפים שלנו ברחבי הארץ. בדיוק סיימנו שיפוץ במסעדה בסניף נמל תל־אביב, בהשקעה של 4 מיליון שקלים, ואז נפל עלינו האירוע הזה.
במקביל, נרתמנו לסייע גם בהלוואות לעובדים שנקלעו לקושי כלכלי ממשי, לקחנו הלוואות. מי יעזור לי להשתקם ולהתאושש?
זה פשוט כאב לב לראות את הטיילת של נמל תל־אביב, המקום בו למדתי לדוג את הדגים למסעדה עם אבא שלי, בני, שנטע את שורשי העסק.
כעת אין לדעת מתי ייתנו לנו סוף־סוף לחזור לפתוח את המסעדות שלנו ולהתחיל להחזיר את ההתחייבויות. כולנו רוצים לראות אופק רווי באופטימיות זהירה, אבל אנחנו מפחדים מתרחיש של סבב הדבקה נוסף שיחזיר את הגלגל אחורה.
הממשלה חייבת לתת לנו סיכוי לפתוח כבר ב־17 במאי, ואין צורך לחכות עד ה־31 במאי. נערכנו בהתאמה מלאה לתו הסגול, אבל ברור לי שעד שלקוחות יחזרו לשבת ברוגע ולסעוד ליד שולחנות במסעדות זה יהיה תהליך ארוך גם אחרי שנקבל אישור לפתוח.
במציאות החדשה של מלצרים עם מסכות וכפפות נותר לי רק להמשיך להתפלל שכל הסיוט הזה ייגמר, ונוכל לפתוח שולחן כמו שאנחנו יודעים.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר)
"בתוך שעות העיר נותרה שוממה, הכל התרוקן"
זיו ארזואן, בת 47 | מנכ"לית מלון קיסר באילת: צובט את הלב לראות מלון סגור על שעריו ועוד בעיר הכי תיירותית בארץ, אילת. כבר לפני חודשיים, כשניתנה ההוראה לסגור את בתי המלון, המועקה הייתה קשה. אי־אפשר לתאר את ההלם שכולנו בענף המלונאות חווינו.
בתוך שעות עיר שלמה, שכולה מעניקה שירותי תיירות, נותרה סגורה ושוממה. הכל התרוקן. אנחנו סגורים כבר חודשיים ועדיין אין לנו אפשרות לארח. יש צפי משוער כרגע לפתיחה ב־2 ביולי. העובדים כולם בחל"ת. המלון על כל 270 החדרים שלו סגור, הלובי מכוסה בסדינים.
צוות ייעודי עובד בימים אלו על היערכות והכנת המלון לקראת כל הנדרש בהנחיות לתו הסגול במתחם המלון, בחדרי האירוח, בחדרי האוכל וכמובן במתחם הבריכה. זו עבודה על ניוטרל בשלב זה, כי זה לא שמחר בבוקר אנחנו כבר פותחים.
אנו נערכים בכל הקשור לכביסת מצעים ומגבות בטמפ' של 70 מעלות הרתחה, רענון הנחיות צוותי הניקיון בתדירות גבוהה מן הרגיל, תכנון שולחנות בחדר האוכל במרחק שני מטרים בין משפחה גרעינית אחת לשנייה. תיכננו אפילו חלוקה מיוחדת של הבריכה עצמה באמצעות תיחום לכל משפחה גרעינית.
הקניונים בעיר כבר פתוחים, אבל עד שלא יפתחו את הבריכות והים והטיסות מחו"ל, לא יגיעו התיירים. ספגנו הפסדים גדולים כתוצאה מהסגירה ומאי-הוודאות, והשאלה שהכי מעסיקה אותי היא מתי נוכל להרים סוף־סוף את הראש ונתאושש.
אני רוצה לראות את אילת של פעם, את המלונות של פעם, את חוויית האירוח של פעם, לא מזמן.
(הביאה לפרסום: איריס ליפשיץ-קליגר)
לפנייה לכתב/ת 
