להציל את זקני השבט מהקורונה
קהילות הילידים בדרום אמריקה חוסמות את הגישה לכפרים ומענישות בחומרה את מי שמפר בידוד. הן חייבות להציל את זקני השבט מהנגיף: "הם מחזיקים בכל הידע על המורשת, הטקסים והתרופות המסורתיות. אם נאבד אותם נאבד את החוכמה שעוברת בעל פה מדור לדור"
מחבל פטגוניה בארגנטינה ועד לאמזונס בברזיל ולכפרים בהרי האנדים בקולומביה: שבטי ילידים בדרום אמריקה מבודדים את הקהילות שלהם משאר העולם, כדי לשמור על בריאותם ועל תרבותם. הם רוצים להגן על הזקנים בשבטים - שמשמרים את המורשת שלהם. הצעירים שמפרים את הנחיות הבידוד נענשים בחומרה.
בדרום אמריקה יש 42 מיליון ילידים - 8% מהאוכלוסייה. אורח החיים שלהם נמצא בסכנה מתמדת בגלל הכרייה, קידוחי הנפט וכריתת היערות. כעת נשקפת להם סכנה חדשה: נגיף הקורונה, שהשפעתו עלולה להיות הרסנית.
הילידים המבוגרים - אוכלוסייה שנמצאת בסיכון גבוה - הם אלה ששומרים על המסורת העתיקה ועל השפות הייחודיות שנמצאות בסכנת הכחדה. אדוארדו נייבה, מראשי קהילת הילידים אמייצ'ה דה ואיה בצפון מערב ארגנטינה, אומר שלוותיקים יש חשיבות גדולה בשבטים: "הם מחזיקים בזיכרון הקולקטיבי שלנו, במיוחד במה שנוגע לזהות שלנו".
בשבטי הילידים לא כותבים את ההיסטוריה, אלא מעבירים אותה מדור לדור באמצעות מספרי סיפורים זקנים. "כל חוכמת הילידים היא בעל פה, עוברת מדור לדור, וכך הזקנים מחזיקים בכל הניסיון", אומר נייבה. "הניסיון הזה הוא מה שאנחנו שומרים עליו".
בשינגו, שמורת הילידים העתיקה ביותר באמזונס בברזיל, הוראות מהזקנים הכרחיות כדי לבצע את הריקוד המסורתי "קוארופ". אותו ריקוד מאחד מדי שנה את 16 השבטים של הקהילה, בטקס שבו הם חוגגים את החיים, את הלידה המחודשת וגם את המוות.
"אנחנו מודאגים מאוד. אם נאבד את הזקנים שלנו נאבד את כל הידע שלהם. לא רק את המסורת התרבותית והמנהגים הדתיים שלנו, אלא גם את התרופות המסורתיות", אומר ז'איר קויקורו, במאי בן 32 שמתעד את חיי הילידים באמזונס. לסבתא שלו יש תפקיד חשוב בקהילה: היא אחראית לשמר שיר קדוש למען פוריות האישה, שנקרא ימוריקומה. "אם היא תידבק בווירוס ותמות השיר שלה יימחק", אומר הנכד.
הנתונים מראים שנגיף הקורונה מתחיל להתפשט באזורים הכפריים בדרום אמריקה, שם כמות הבדיקות מצומצמת. מנהיגים בקהילות הילידים אומרים שהקהילות נוקטות אמצעי זהירות מיוחדים כדי להבטיח שלזקני השבטים יש מספיק אוכל ואספקה קריטית אחרת, כדי שלא יאלצו לעזוב את הטריטוריות שלהם.
קבוצות הילידים ביבשת, חלקן מונות רק מאות בני אדם, פגיעות במיוחד למחלות חדשות שמגיעות מחוץ לקהילה. קרולין סטיבנס, פרופסור ביוניברסיטי קולג' בלונדון שעבדה עם קהילות של ילידים ברחבי העולם, מזכירה שהגל הראשון של הקולוניאליזם האירופי בדרום אמריקה הביא מחלות כמו אבעבועות שחורות - ומיליוני ילידים מתו. היא מזהירה שהנגיף יוביל להשלכות קטלניות באזור.
בארגנטינה, שבה לפי הנתונים הרשמיים יש 35 קהילות של ילידים, החשש לגורלם של הזקנים הוביל כמה קהילות לצעדים דרסטיים שנועדו להגן עליהן מהעולם שבחוץ. בצפון ארגנטינה, במחוזות טוקומאן וסלטה, חלק מהקהילות הקימו מחסומים בכבישים שמובילים לכפרים שלהן. כך מספר רלמו נאמקו, ממנהיגי קהילת המפוצ'ה. במקרים אחרים תושבים ששייכים למשמר הקהילתי - ובדרך כלל מטפלים בסוחרי סמים ובעבריינים אחרים – התייצבו מחוץ לכפרים כדי למנוע כניסה של זרים.
בשינגו בברזיל נזכרים המקומיים באסון שהיה בשנות החמישים, כשקרוב למחצית מתושבי הכפר קלפאלו מתו מחצבת. כדי לעצור את הקורונה הכבישים שמובילים לשמורת הילידים נחסמו ורק צוותים רפואיים יכולים להיכנס לאזור.
במחוז נרינו בקולומביה, שגובל באקוודור, חברי קהילת הילידים פסטו אוכפים באדיקות את כללי הבידוד. הם משתמשים בעונשים פיזיים נגד מי שמפרים את הכללים. סרטון שפורסם בתקשורת המקומית באפריל מראה גבר צעיר שהפר בידוד מתפתל בכאבים. אחד ממנהיגי השבט העניש אותו והצליף בו עם שוט שעשוי מעור פרה. פבלו טיימאל, מנהיג בפסטו, אישר שהסרטון אמיתי. הוא אומר שראשי הקהילה "נדרשו לעשות מה שצריך כדי לשמור על בריאותן ושלמותן של הקהילות שלנו". טיימאל הוסיף שהשבטים חוששים מאנשים שיחצו את הגבול מאקוודור, שם מערכת הבריאות קורסת בגלל הקורונה.
בנוסף להיסטוריה התרבותית, זקני השבטים מחזיקים בדרך כלל גם בידע על תרופות מסורתיות בנות מאות שנים. אחת מהן היא צמח היאקון - ששורשיו עשירים בנוגדי חמצון. "אם ניקח את התרופות שאנחנו מכירים אנחנו נבריא", אומרת אסטלה אסטרוגה פורמה, אישה בת 77 מקהילת המפוצ'ה שחיה באזור ביוביו בדרום צ'ילה. אין הוכחה לכך שהתרופות המסורתיות של הילידים עוזרות נגד הקורונה.
הצעירים שחיים בקהילות נוהגים להגיע לבתי הזקנים ולהתייעץ איתם לפני קבלת החלטות. בימי הקורונה המנהג הזה אסור. "הסבתות הן היועצות של הקהילה. אנשים מבוגרים הם אלה שמעבירים את חוכמת האבות שלנו, אלה שמארגנים אותנו, ונותנים לנו עצות והנחיות רוחניות", אומרת רוזה ננקוצ'או, בת 61 מקהילת המפוצ'ה שגרה במחוז צ'ובוט בדרום ארגנטינה. "היום אנחנו נפגשים פחות מבעבר".
לפנייה לכתב/ת 
