הנאחס של ליברפול: מתי תוסר קללת אנפילד?
ה"מייט רדס" הובילו את הליגה ב-25 נקודות והיו במרחק נגיעה מאליפות ראשונה מזה 30 שנה - ואז הגיעה הקורונה. עכשיו, גם אם המשחקים יתחדשו, הם לא יוכלו לארח באיצטדיון הביתי
לפני חודשיים, כשליברפול פתחה פער של 25 נקודות בראש טבלת הפרמייר ליג והאליפות הראשונה מזה 30 שנה הייתה במרחק של שני משחקים, אמר לי אוהד שרוף של הקבוצה: "האליפות עדיין לא הובטחה, בוא נחכה".
טוב, אני מבין את נפשו של האוהד. הרי גם אני כזה. כשהפועל באר שבע הובילה 1:3 מול בני סכנין במחזור הסיום של עונת 2015-16 ונשארו 10 דקות לסיום, עדיין לא הייתי בטוח שהאליפות שלנו.
אבל במקרה של ליברפול זה נראה על גבול הפאתטי. הרי מה הסיכוי שקבוצה שניצחה ב-27 מ-29 המשחקים שלה העונה תפסיד פתאום ב-7 מ-9 המשחקים שנותרו? וגם זה בהנחה שמנצ'סטר סיטי, השנייה בטבלה, תנצח את כל המשחקים שלה. בואו נעשה את זה פשוט - הסיכוי המתמטי שזה יקרה הוא 0.000001. הסיכוי האמיתי הוא 0.000000.
ובכל זאת, אותו אוהד ותיק לא השתכנע. "עברנו כבר כל כך הרבה מפחי נפש, שלמדנו שאסור לחגוג לפני שנשמעת השריקה האחרונה. אנחנו מחכים כבר 30 שנה לרגע שבו נוכל לומר 'אנחנו אלופים'. אז נחכה עוד שבועיים או שלושה". כמה שהוא היה תמים...
לוזרים מאז הניינטיז
כשליברפול זכתה באליפות ה-18 שלה בקיץ 1990 החגיגות היו צנועות. גארי גילספי, אחד מכוכבי אותה קבוצה, סיפר: "אני חושב שנפגשנו באיזו מסעדה ושתינו קצת. זה הכל. אחרי זה כבר התחלנו לדבר על העונה הבאה".
שחקני ואוהדי ליברפול לא ממש חגגו אז, מהסיבה הפשוטה שהאליפות הייתה עניין שבשגרה. ה"מייטי רדס" זכו ב-10 אליפויות בין השנים 1976 ו-1990. "היינו רגילים להיות אלופים כל שנה ולקחנו את זה כמובן מאליו" סיפר גילספי. "הבעיה היא שכאשר אתה לוקח משהו בחיים כמובן מאליו, לפעמים זה נותן לך אגרוף בפנים. וזה בדיוק מה שקרה לליברפול ב-30 השנים האחרונות".
אז כן, מהקבוצה הכי ווינרית באנגליה, הפכה ליברפול בשלושת העשורים האחרונים ללוזרית שאין כמותה. ואין כמו האוהדים הוותיקים שיזכירו את אירועי העבר הטראומטיים.
בינואר 2009 ליברפול של המאמן הספרדי ראפה בניטס פתחה פער של 4 נקודות על פני מנצ'סטר יונייטד.
אבל אז עשה בניטס את טעות חייו, כאשר יצא בהתקפה אישית חזיתית כנגד אלכס פרגוסון, המנג'ר של יונייטד. "נאום העובדות", כפי שנכנס להיסטוריה, היה תחילת הסוף. בניטס שידר לחץ ומצוקה ושיחק לידיים של סר אלכס, אלוף המשחקים הפסיכולוגיים.
הקפטן סטיבן ג'רארד סיפר באוטוביוגרפיה שלו שראה את הנאום בטלוויזיה, התכווץ בכיסא והבין מייד שמדובר באסון. שלוש תוצאות תיקו רצופות איפשרו ליונייטד לעקוף את ליברפול בטבלה ולזכות בתואר. גם 8 השערים שכבש יוסי בניון באותה עונה לא הספיקו.
חמש שנים לאחר מכן הגיעה טראומה גדולה עוד יותר. שלושה מחזורים לסיום העונה הוליכה ליברפול בראש הטבלה לפני מנצ'סטר סיטי. נראה היה שהפעם לא יהיה כוח שימנע את החגיגות באנפילד.
ואז הגיע משחק הבית מול צ'לסי – והרגע הכואב בקריירה של ג'רארד. הוא החליק ומעד כשהיה השחקן האחורי ביותר של ליברפול, דמבה בה חטף את הכדור והבקיע, בדרך לניצחון 0:2. המשמעות הייתה שגורל האליפות כבר לא היה בידיים של ליברפול. מנצ'סטר סיטי ניצחה בשלושת משחקיה האחרונים והותירה שוב את אוהדי ליברפול לבכות את מר גורלם.
ואז הגיעה הקורונה
אבל כל זה אמור היה להסתיים העונה. ליברפול של יורגן קלופ כבר הוכיחה שהיא קבוצה עצומה כשזכתה בקיץ שעבר בליגת האלופות. היא גם הצליחה לשבור אין ספור שיאים במהלך החודשים האחרונים.
הכל היה מוכן לחגיגות האליפות השמחות ביותר אי פעם, אליפות שמגיעה אחרי בצורת בלתי נתפסת של 30 שנה. תבינו, רק חמישה משחקני הסגל הנוכחי נולדו כשרוני רוזנטל כבש את שערי האליפות האחרונה ההיא, בקיץ 1990.
ואז הגיעה הקורונה.
נכון לכתיבת השורות הללו בכלל לא בטוח שהעונה באנגליה תגיע לסיומה. אוהדי ליברפול מבועתים מהאפשרות שראשי הפרמייר ליג יחליטו לאמץ את המודל ההולנדי, כלומר – לבטל את העונה, למחוק אותה, כאילו שכלל לא התקיימה. אין אלופה, אין יורדות. נאדה.
בימים הקרובים אמורה להתקבל ההחלטה, וכרגע המתווה המסתמן הוא לחדש את המשחקים באמצע יוני (ללא קהל כמובן) ולסיים את הליגה בסוף יולי.
אבל גם אם זה יקרה, דבר אחד בטוח: ליברפול לא תוכל לחגוג את האליפות אצלה בבית, באנפילד. כי הנהלת הפרמייר ליג מתעקשת שכל המשחקים יתקיימו במגרשים ניטרליים.
הרעיון הוא לבחור עשרה איצטדיונים שבהם יתקיימו המשחקים, כאשר אף קבוצה לא תארח במגרשה הביתי. כך יווצר סוג של שוויון בין כל 20 הקבוצות, שלאף אחת מהן לא יהיה יצרון ביתיות.
להחלטה הזו יש שתי סיבות עיקריות: למנוע התגודדות של אוהדים מחוץ לאיצטדיונים, כשהקבוצה משחקת בפנים, ולמנוע קיום משחקים באיצטדיונים שנמצאים במרכזי הערים, במקומות צפופים. המשמעות היא שבאנפילד, שנמצא בתוך שכונת מגורים, לא ישחקו. לא ליברפול ולא אף קבוצה אחרת.
עוד לפני שהתקבלה ההחלטה הזו התבטא בנושא ראש עיריית ליברפול ג'ו אנדרסון, שהכעיס רבים מאוהדי הקבוצה. אנדרסון אמר ש"זו תהיה טעות לחדש את הליגה, כי זה יוביל לפארסה. גם אם ליברפול תשחק בעיר אחרת, ברגע שהיא תזכה באליפות יגיעו עשרות אלפי אוהדים לחגוג ליד איצטדיון אנפילד. המשטרה לא תצליח למנוע את המצב המסוכן הזה".
האמת היא שזו תהיה פארסה הרבה יותר גדולה אם תואר האליפות לא יוענק לליברפול, אפילו אם לא יהיה ניתן לסיים את העונה. זה מה שעשו בצרפת, שם המוליכה פאריז סן ז'רמן (8 נקודות לפני מארסיי) הוכתרה לאלופה, למרות שנותרו 10 מחזורים לסיום הליגה.
קצת עצוב לי על ג'ורדן הנדרסון, הקפטן של ליברפול, מי שהניף לפני שנה את גביע אירופה לאלופות אחרי הניצחון על טוטנהאם במדריד ולפני כשבוע נבחר ל"כדורגלן העונה" באנגליה במשאל המסורתי של ה-BBC.
אבל החלום הגדול ביותר של הנדרסון, כמו חלומם הרטוב של כל אוהדי ליברפול, היה לחגוג באנפילד את הזכייה באליפות. הוא פינטז להיות הקפטן הראשון מאז אלן האנסן, לפני 30 שנה, שמניף את גביע האליפות מול 50 אלף האוהדים באיצטדיון המיתולוגי. זה היה אמור להיות הרגע הכי גדול והכי מרגש בקריירה שלו.
לצערו של הנדרסון ולצערם של כל אוהדי ה"מייטי רדס", השנה זה שוב לא יקרה. פעם זה נאום בלהות, פעם החלקה גורלית ועכשיו איזה סיני שנישנש עטלף. הנאחס שמלווה את ליברפול כל כך הרבה שנים, פשוט לא מוכן להיעלם.
לפנייה לכתב/ת 
