הרבה יותר מספורט: על חזרת הכדורגל בגרמניה
לא במקרה הבונדסליגה היא הליגה הגדולה הראשונה שחוזרת באירופה: הכדורגל טבוע עמוק בחברה ובתרבות הגרמנית. מהזכייה במונדיאל שנתנה סיבה לגאווה אחרי מלחמת העולם השנייה, דרך הנבחרת שריגשה את המדינה והראתה את חשיבות השתלבות המהגרים, ועד המאבק בתאגידים
"כדורגל הוא הדבר הכי חשוב מבין הדברים הלא חשובים", אמר יורגן קלופ במהלך משבר הקורונה – וצדק. הכדורגל חוזר בסוף השבוע, אמנם רק בגרמניה אבל עדיין זה קורה.
הבונדסליגה חוזרת
תחייתו של חוקר השטח: מולר רץ לעוד אליפות
סרט אמריקאי: סיפורו של ווסטון מקני מי ימצמץ ראשון? לבנדובסקי ו-ורנר ראש בראש
המלחמה המוצלחת עד עתה בנגיף בגרמניה, בעיקר לעומת שכנותיה, הלחץ מהציבור לחזור לשגרה, חוזי השחקנים שעומדים להסתיים בסוף יוני, החור השחור הכלכלי של מספר מועדונים ובעיקר חוזי הטלוויזיה העצומים שהיו נכנסים להקפאה אם המשחקים לא היו חוזרים לשגרה, גרמו לחידוש המשחקים (במתכונת ללא קהל ותחת חוקי היגיינה מחמירים).
אבל מדובר בחזרה שעומדת במחלוקת. חלק מהציבור לא מבין מדוע כדורגל וכדורגלנים צריכים לקבל יחס מיוחד בעוד רבים מהם נשארים בבית. חלק אחר מערער על העובדה שמדובר בניסוי מעבדה אנושי, ושאם השחקנים יידבקו יהיה מדובר באסון (שלא להזכיר את ההתאספויות הקהילתיות לראות את המשחקים). חלק מהציבור שואל מה הטעם במשחקים ללא קהל, ומעל כולם בולטים האולטראס, האוהדים השרופים.
אלו טוענים שהליגה הגרמנית היא כמו חולה אנוש שזקוק להיכנס לבידוד עד ספטמבר וכי החזרה למשחקי רפאים היא הדבר הכי רחוק מתרופה למחלה. מי צודק? מה כדורגל באמת אומר על ועבור האומה הגרמנית? ולמה דווקא בכדורגל גרמניה החליטה להיות פורצת דרך בכל האמור בחזרה לשגרה מסגר הקורונה?
"הנבחרת יצרה זהות"
כדי להבין זאת צריך לצאת למסע בזמן, לזכייה של גרמניה בגביע העולמי ב-1954. זכייה מפתיעה אחרי ניצחון על נבחרת הפלא ההונגרית והבלתי מנוצחת של פרנץ פושקאש. ההונגרים כבר הובילו 0:2, אבל הגרמנים הבקיעו שלושה שערים וזכו בגביע. "צריך להבין את הזכייה הזו בשני הקשרים", אומר אולי הסה, עיתונאי במגזין הכדורגל "11 פרוינדה" וסופר של ספרי כדורגל רבים. "הראשון הוא שנסעה לברן, שווייץ, נבחרת חובבים, בלי טלוויזיה, ועד היום זו הנבחרת הכי חשובה שלנו, שהכי זוכרים אותה. הרבה יותר משער הניצחון של ברמה או של גוצה".
"הדבר השני הוא שזו נבחרת שיצאה מתוך ההריסות של מלחמת העולם השנייה, מתוך השיקום, עם מספר עצום של גברים שמתו או היו שבויי מלחמה. הם יצאו מגרמניה שהייתה עדיין מכוסה בבושה, וכשהם חזרו למולדת היה במה להתגאות, הנבחרת גרמה להם לייצר זיהוי וזהות. כיוון שבאותם שנים התחיל גם פלא השיקום הכלכלי בגרמניה, נוצרה סימביוזה בין פלא הניצחון לפלא הכלכלי, בין הכדורגל לבין החברה בגרמניה. זו סימביוזה שקיימת גם בין קבוצות הכדורגל המתפתחות האיזורים המתועשים בגרמניה ובאיזור מכרות הפחם שהעסיקו רבבות עובדים".
מסע הרכבת מברן בחזרה לגרמניה היה אמור להיערך רק שעות ספורות, אבל נמשך זמן רב בגלל תושבים שביקשו לעצור את הרכבת ולראות את הגביע והשחקנים. במשך תקופה ארוכה נהגו תושבים לקרוא לגרמניה "הרפובליקה של ברן", גם בגלל הסמיכות לשם האמיתי (הרפובליקה של בון) וגם כדי לציין שבברן נולדה מחדש האומה הגרמנית.
"עוד דבר אחד חשוב לזכור מברן הוא שאף פוליטיקאי גרמני לא חשב שזה אירוע חשוב מספיק כדי להגיע לאצטדיון", אומר דיטריך שולצה-מרמלינג, היסטוריון כדורגל ואוהד בורוסיה דורטמונד, שלוקח אותנו למסע בזמן של כדורגל והחברה הגרמנית. "בשנות ה-60 לאף אחד לא היה אכפת מכדורגל, בשנות ה-70 זכינו במונדיאל הכי פחות פטריוטי כשמלא גרמנים, כולל אותי, בכלל תומכים בהולנד של קרויף. בשנות ה-80 הגענו פעמיים לגמר, אבל היינו משעממים ושנאנו את הנבחרת. המהפך הראשון הגיע בגביע העולמי 1990".
גרמניה אמנם זכתה בגביע העולמי באופן משעמם, אבל האיחוד בין המזרח למערב כמה חודשים לאחר מכן הביא לתנופה עצומה לענף. אלפי ילדים התחילו לשחק בפארקים ולאחר מכן במסגרות רשמיות. הפוליטיקאים התחילו להבין שמדובר בקבוצות גדולות של הורים מצביעים, והתחיל להתקיים שיח ציבורי נרחב יותר על כדורגל. הכדורגל היה גם במה להצלחות האינטגרציה.
"אני זוכר שאימנתי בסוף שנות ה-90 קבוצת נוער בפרבר של דורטמונד", נזכר הסה, "היו לי 14 שחקנים משמונה מדינות שונות". התנופה הזאת דווקא לא באה לידי ביטוי ברמה הלאומית: גרמניה סבלה אולי מהעשור הגרוע ביותר בתולדותיה בכדורגל.
הפנדל של ברמה מול ארגנטינה
המהפך של קלינסמן
שלושה אירועים מהותיים התרחשו בגרמניה בשנים 2004 ו-2005, שהשפיעו על הכיוון שאליו הלך הכדורגל הגרמני ודרכם אפשר להבין למה החליטו במדינה לחזור לכדורגל מהר יותר מכל שכנותיה: אנגלה מרקל נבחרה אז כקנצלרית המדינה, יורגן קלינסמן מונה למאמן הנבחרת הלאומית והמהפכה הטכנולוגית (ותוצאות נלוות שלה, כמו הגלובליזציה) התחילו להשפיע ביתר שאת על החברה הגרמנית.
המינוי של קלינסמן היה אירוע מונומנטלי. גם לקלינסמן נמאס מהדימוי השלילי של הנבחרת, נבחרת בווארית משעממת שמשחקת 90 דקות ובסוף מנצחת. קלינסמן עשה לנבחרת ניתוח אופי. הוא הפך אותה ממינכנאית מתועשת, כבדה, עם סקס אפיל של בוץ, לנבחרת ברלינאית, ענייה אבל סקסית, מפוצצת במהגרים. הנבחרת שלו הייתה משועבדת לכדורגל התקפי ומהנה.
גרמניה גם אירחה את הגביע העולמי ב-2006. "אף אחד לא ציפה שהנבחרת הזו תעשה משהו", נזכר הסה, "באו לפה מאות אלפי אנשים מכל העולם, היה קיץ עם מזג אוויר מדהים, כולם באו ליהנות אבל עם קצת חשש. ואז הנבחרת לא הפסיקה לנצח עם כדורגל סוחף, המקומיים חגגו עם האורחים, אלכוהול ומסיבות, וכל העולם פתאום קיבל תמונה לגמרי שונה ממה שהוא חשב עד אז על גרמניה. אני חושב שהגביע העולמי לא רק שהשפיע על הכדורגל בגרמניה, אלא גם השפיע על התיירות בברלין ובמדינה בכלל ועל איך שהעולם מסתכל עלינו". הגביע העולמי ההוא החזיר את הגאווה הלאומית לגרמניה. אנשים לבשו כובעים וחולצות, ענדו צעיפים ונופפו בדגלי גרמניה. עד אז זה היה בלתי נתפש.
התנופה שהגיעה לכדורגל הגרמני הפכה אותו למוקד עניין. התקשורת רצתה חלק ממנו, חוזי הטלוויזיה התנפחו, ספונסרים רצו להגיע לשוק של 80 מיליון אזרחים ש-50 אחוז מהם מביעים עניין בכדורגל, הקבוצות אישרו עוד רישיון ועוד רישיון למרצ'נדייז, יותר ויותר אנשים הגיעו לאצטדיונים כדי שיראו אותם שם או כדי להגיד שהם היו שם, מיליארדרים ניסו לקנות נתחים מהקבוצות, כמה מהם תוך שבירת מודל ה-50 פלוס אחד (מודל המבטיח שאדם פרטי לא יחזיק יותר ממחצית מניות הקבוצה, ויבטיח השתתפות אוהדים בהחלטות גורליות לקבוצה).
בקיצור, הכדורגל נהפך לתאגידי, ואיבד מהחן הקהילתי שאפיין את הכדורגל הגרמני עד אז. חוזי הטלוויזיה האחרון שחתמה מינהלת הליגה קבעו בפעם הראשונה שהכנסות הטלוויזיה וההכנסות מהספונסרים יהיו חשובות יותר למאזן התקציבי מאשר ההכנסות ממכירות כרטיסים. במילים אחרות: ההתחייבות של הקבוצה עברה מהאוהדים לרשתות הטלוויזיה והמפרסמים.
"יש שתי סיבות עיקריות לחזרת הכדורגל בגרמניה לפני כולם", אומר הסה. "הראשונה היא משפטית כי החוזים של כל השחקנים מסתיימים בסוף יוני וחלק חתומים בקבוצות אחרות, והסיבה השנייה קשורה לטלוויזיה. אם המשחקים לא יחזרו הקבוצות לא יקבלו את הכסף שמגיע להם מחוזי הטלוויזיה. בניגוד למנצ'סטר יונייטד שתלויה גם בהכנסות ממכירות כרטיסים, הכדורגל בגרמניה תלוי לחלוטין בחוזי הטלוויזיה, והרבה קבוצות מבזבזות הרבה כסף ואין להן דרך אחרת לקבל אותו. זו הסיבה שאחרי חודשיים בלי כדורגל יש כבר קבוצות כמו שאלקה שמזהירות שהן על סף פשיטת רגל. אז יש גם פחד שעוד בעלים פרטיים ישתלטו על קבוצות. אבל הסיבה מספר אחת לחזרה למגרשים היא שאין ספורט אחר בגרמניה. כדורגל הוא מספר אחת, שתיים, שלוש, ארבע וחמש. הענפים האחרים בכלל לא באותו אופק".
שולצה-מרמלינג מסכים: "אסור להמעיט בכוח של הכדורגל בגרמניה, במעמד שלו בחברה, בנוכחות שלו כדי לחוש אמוציות וגם כדי לבטא אותן, בעיקר אצל גברים. היה הרבה לחץ מצד הציבור על ראשי המדינות כדי שיגרמו למרקל להחזיר את הכדורגל. החזרה של הכדורגל הייתה בשבילם ביטוי לחזרה לשפיות, לנורמליות. גרמניה סבלה כמעט הכי פחות ממדיניות סגר, אבל הובילה את העולם בתלונות על הסגר. לפוליטיקאים זה גם השתלם כי ברגע שאתה נותן לציבור לחם ושעשועים אז הם ייתנו לך להמשיך לשלוט. בעיניי זו טעות. היו יכולים לדרוש מהשחקנים קיצוץ בשכרם או שהכדורגל היה צריך לנוח עד ספטמבר, להבריא, להיות באמת מודל לחיקוי. אבל בשביל זה צריך פוליטיקאים חזקים, ולצערי אין לנו יורגן קלופ בפוליטיקה".
ואיזה מסכנים האוהדים
מעבר לוויכוח האתי-רפואי (מה עושים אם שחקן אחד נדבק, מכניסים לבידוד את הקבוצה שלו וזו שהוא שיחק נגדה? ומה הלאה, האם הכדור יעבור חיטוי אחרי כל הוצאת חוץ או קרן?), הרי שההחלטה מעוררת המחלוקת כבר מגיעה על גבי מתח רב בין האוהדים לקבוצות, מתחים שמצאו ביטוי בהפגנות אוהדים גם בתוך האצטדיונים, וכן כשהכדורגל הגרמני סובל משפל חסר תקדים ברמות הגזענות בתוכו. רוב הציבור אינו תומך בחזרה למגרש, והמתנגדים הבולטים ביותר הם דווקא האוהדים השרופים, האולטראס.
אלו מעוניינים לעצור, לחשב מסלול מחדש, בעיקר ברמת האחריות הכלכלית, ולהחזיר את הכדורגל הגרמני מהתאגידים לקהילות שלו, להוכיח לבעלים שבלי אוהדים אין חוזי טלוויזיה, לדרוש יותר שקיפות ויותר תחרותיות, להזכיר לציבור שהנבחרת הכי מכוננת של גרמניה הייתה מורכבת מחובבנים ואף פוליטיקאי לא נכח באצטדיון כשזכתה בגביע העולמי אחרי ניצחון סנסציוני על הונגריה. חלקם מותח קו ברור בין העלייה של הימין הפשיסטי לגזענות במגרשים.
50 אחוז מהגרמנים אוהבים כדורגל, מאות אלפים צופים בו מדי שבוע, זו תעשייה של מיליארדי דולרים. הם מחפשים השתייכות מקומית ולאומית בזמנים של גלובליזציה, שייכות בזמנים שבהם מוסדות כמו משפחה ודת מתפרקים. השחקנים הם דוגמא עבורם למסירות, מצוינות, עבודה קשה. הקבוצות מראות להן שבספורט, כמו בחיים, הכל אפשרי. ההתקהלות ביציע מנוגדת לאינדיבידואליזם המודרני, ואפשר לבחור באיזה קבוצה שרוצים, בלי קשר למעמד חברתי, כסף או רקע חינוכי. האצטדיון היה מקום להחצנה של אושר וגאווה, עצב וכעס, רגשות שמדוכאים או נשלטים בחברה הכללית, השמחה והעצב שלהם היו ספונטניים, לא מתוסרטים. החיים בטריבונה הפכו לאלטרנטיבה מלהיבה, לעיר מקלט מחיי היומיום.
ביום שבת יתקיים המחזור הראשון, במוקד יהיה הדרבי בין שאלקה לדורטמונד. המשחק ישודר בטלוויזיה, אבל יתקיים ללא קהל. בלי אווירה, בלי שירים, זיקוקים, צבע. הקהל הגרמני טוען מזה תקופה ארוכה שהכדורגל בגרמניה חולה בגלל שהקבוצות מעדיפות את הטלוויזיה על פני האוהדים. ההחלטה לחזור למגרשים בלעדיהם מוכיחה שהם צודקים.
לפנייה לכתב/ת 
