ארץ הפיות החסומים: בילוי בימי קורונה
מה קורה כששני אנשים מנסים לחזור לנורמליות, ומה קורה כשהמשטרה מחליטה שזה לא נורמלי
ליד הכיכר עמד ברז בירה ומאחוריו עמד לץ. הלץ השקה את כל הכיכר: לפחות 200 אישה ואיש התלוצצו ורכשו פיינט פלסטיק. במזרקה המוזנחת לידינו זרמו פחות נוזלים ממה שזלגו מאחורי מחשופיהן וצווארוניהם של המבלים בכיכר אי שם בגוש דן. זה ערב חמים ואני שותה פה עם חבר שלי צח.
הוא בכלל תושב ברלין, אבל נתקע פה שלא בטובתו. מאז בוא המגיפה זהו הערב השני בו מותר לצאת מהבית בלי "סיבה מוצדקת", למרות שבינינו אין מוצדק מהרצון הכפייתי, הטורדני, לטעום את החיים הנורמליים.
הבניינים סביב נצבעים בכחול-אדום. שוטר דו-גלגלי מרביץ סיבוב דאווין על הכיכר. לשמע המנוע המתקרב כולם מרימים את המסכות מהסנטר לאף, ובחזרה לסנטר עם התרחק איש החוק.
לצח ולי מסכות תכולות, פשוטות, שהשמועה אומרת שנתפרו מנייר טואלט ממוחזר. אבל לפחות רבע מהמבלים וחצי מהמבלות מתהדרים במסכות הוט-קוטור, מבדי מעצבים נושמים, דוגמאות של דרקונים ושושנים תחת עיניהם. אבות אבותינו קישטו את המערות שבהן בחרו לגור. האם התחלנו לעצב את המציאות החדשה שלנו, ארץ הפיות החסומים?
צח אומר שבגרמניה דבר כזה בחיים לא היה קורה – שוטר לא היה עולה עם הרכב על הכיכר עצמה, מפר את החוק לעיני כל. "אולי כדי לעצור שוד מזוין, אבל ברגע שהשודד על הרצפה השוטר היה רץ לחפש לעצמו חניה. ראיתי אזרחים גוערים בשוטרים שיצאו מהקווים, הם הראשונים שצריכים לשמש דוגמה".
בסדר נו, אני אומר לו, מצד שני מה הסיכוי ששוטר פרוסי יוותר לך על משהו רק כי יש לכם מכר משותף או כי אתה מזהה על מדיו את סיכת היחידה שלך?
אנחנו לוגמים מהבירה. אני מבסוט טילים. צח מתלונן שאינה טריה. מה נהיה מהבנאדם.
כלבתו של שולץ
במשטרה כנראה חושבים ששמחת תורה כרגע, כי עוד שני אופנועים הצטרפו להקפות, ועל הכביש מפרפרת סביבנו ניידת. שעת חצות, והם צופרים. פה ושם אחד השוטרים הרכובים עוצר את הנסיעה ומטריד קבוצת בליינים נבחרת. כולם נראים מבולבלים.
"מה אומר החוק?", הם שואלים, אבל מה שאומר איש החוק הוא מה שייצור את המציאות המתבשלת כאן. "אין חוקים, עופו הביתה", הוא נובח מבעד לקסדה. בכל הכיכר אי אפשר לראות עכשיו ולו זוג שפתיים אחד. צח לוחש לי: "גם לאמא שלי אמרו היום בעבודה שאין חוקים, ולקחו לה את כל ימי החופשה". למה אתה לוחש? למה אנחנו לוחשים?
אני מרים את קולי כדי לחוש עצמי בדמוקרטיה ושואל את צח מה שלום הכלבה. ידידה שמרה לו על הכלבה בדירתו בברלין אבל אושפזה זה מכבר בבית החולים וצח מתקשה למצוא מישהו שיהין להיכנס לדירה ששהתה בה חולת קורונה.
יש לו שכן שמסכים בקושי רב לעשות את המינימום, אבל הוא ליברטריאן כמסתבר, לא מקפיד על נהלים בסיסיים כי המדינה וחוקיה יכולים מבחינתו ללכת להזדווג. קיים החשש שייעצר ברחוב כשרצועת הכלבה בכף ידו. כאמור, לא יוותרו לו שם על כלום ואז איפה תלך הכלבה. צח סובר שהשכן לא יספר להם אפילו מה כתובתה כי פאק דה פוליציי.
ספרא וסייפא
שחורי המדים בסיבוב שישי ואני עם סחרחורת. התרגיל ידוע – מספיק להם למצוא את השלושה הכי פחדנים בכיכר ולהקים אותם. רוב האחרים יראו אותם בזווית העין וכבר יקומו בעקבותיהם. יש אנשים שטענתם היחידה אל מול שרירות לב החוק היא "אבל למה אתה נטפל דווקא אליי".
גורלם הוא להיות מובלים על ידי הפחדנים שאפילו את זה לא שאלו. האמיצים ייוותרו לבד, ויצטרכו להתמודד עם איומי סרק במעצרי סרק. צח שואל אותי בלחישה שמתחזה לדיבור רגיל, כדי שלא ארד עליו: האם מציקים לנו בצדק?
ובכן, אי אפשר לדעת. הוראות משרד הבריאות נכון להיום הן ש"מותרת התקהלות בשטח פתוח בהשתתפות עד 50 אנשים, תוך שמירת מרחק של שני מטרים לפחות בין אדם לאדם". אין בכתובים הגדרה ל"שטח". האם בכל כיכר המדינה בתל אביב - למשל - יכולים לעמוד רק 50 איש? מה עם כיכר ספרא בירושלים? מה עם סתם שדה בור ענק בפאתי חולון, או חולות ראשון? והאם 200 איש שאין ביניהם כל קשר ושיושבים בקבוצות של שלושה זו התקהלות? גם זה לא מוגדר. השוטר בשטח מפרש את רוח החוק כטוב ליבו בכוח.
רוקד כשעצוב
צח מזכיר לי שבשנות ה-90 הכריזה המשטרה מלחמה על מסיבות הטראנס, ומטעמי נוחות הציקה בעיקר למסיבות העירוניות, כמו המסיבה עתירת נורות האולטרה-סגול שפיזזנו בה בשוק הכרמל ב-2:00 בלילה בזמן ממשלת נתניהו הראשונה. הקטע הוא שגם מוזיקת האוס הייתה אז מאוד פופולרית, אך חפה מכל סטיגמה חתרנית ומשום כך גם מהתעמרות משטרתית.
אממה, האוס וטראנס נשמעו בימים ההם די אותו דבר, וכך הגיע כל שוטר לרגע המתוק שבו הוא צריך להחליט האם החגיגה שאליה נקלע מתנהלת לצלילי מלודיה האוסית או צפצופי טראנס. במילים אחרות, ישראל היא מדינה שבה כל ממזר יכול להיות מלך, וכל שוטר הוא מבקר מוזיקה.
היחס לחוק תמיד היה פה אפור כמו מדרכה שחנית לידה ובכל זאת חטפת רפורט. ב-2011 נפוצו יוטיובים של מפגינים מלמדים שוטרים שאפשר להפגין בלי רישיון, וכך אכן אומר החוק עד היום (רישיון להפגנה דרוש רק במקרה של "נאום בנושאים מדיניים" – הידעתם?).
גם המחוקק, בבואו להסביר את החוק לציבור, עושה את זה בצורה שמשתמעת ל-70 פנים, וכל תת מגזר עושה בשטח כרצונו, ומקווה לא לחטוף חזק מדי. במקרה של מגפה, זה יכול להיות קטלני, כמו שלמד הציבור החרדי לאחרונה. "70% מחולי הקורונה בישראל הם חרדים", אמר לפני שבוע שר הפנים דרעי לאתר החרדי "כיכר השבת", "הציבור שלנו צריך לעשות חשבון נפש". מי שבאמת צריך לעשות חשבון נפש זה הוא והקולגות שלו, שכשלו בלתת לציבור להבין מה באמת הולך. אי ודאות אפיינה את החודשיים האחרונים ולמרבה הצער היא איתנו גם עכשיו.
שני שוטרים מתקרבים אלינו רגלית, צללית חגורתם עמוסה כלי משחית. גם אנחנו קמנו. אפשר להזכיר שבכלל אסור לשתות אלכוהול ברחוב בשעה הזאת, או אולי להגיד שהפרענו לשכנים, או לציין שבכל זאת מדובר במגפה ושצריך לקחת את זה ברצינות. השאלה היא מה כתוב בחוק (שום דבר ברור) ואיך נראית האכיפה (עונש קולקטיבי).
אם מישהו הרעיש, דברו איתו. אם יש בעיה עם הבירה, בקשו מהלץ לקפל. אבל מי שרוצה לפזר בכוח את כל הכיכר כי ככה - שיילך לגור עם החברים שלו בצפון קוריאה. ואם אנחנו נתרגל לכך שהדמוקרטיה נדחקת מפאת דברים אחרים, נמצא את עצמנו אחת-שתיים במדינה לא ראויה למגורים.
לפנייה לכתב/ת 
