הנשמות הטובות של הקורונה

בשיתוף מפעל הפיס

זה תמיד קורה אחרי מלחמות. בשוך הקרבות מתחילים לצוף להם אט אט סיפורי הגבורה של הלוחמים: אלה שהצילו את חבריהם תחת אש התופת, אלו שחתרו למגע עם האויב וחייהם נקטעו באבחת כדור, אלה שלא היססו לעמוד בראש טור הלוחמים גם כאשר ידעו שהסכנה קרובה מתמיד. אבל סיפורי גבורה הם לא רק מנת חלקם של אנשי צבא. גם במשברים ובאסונות לאומיים נחשפים בתום הסערה סיפורי ההצלה, ההקרבה וההתנדבות של האזרחים. וכך היה גם במשבר הקורונה.

אחד מהסיפורים האלה הוא זה של קים אטלי (24), סטודנטית לרפואה בפקולטה בצפת. קים עלתה לישראל מצרפת לפני כארבע שנים כשהיא לא יודעת ולו מילה אחת בעברית. זה לא הרתיע את הצעירה הנחושה, אשר ביקשה "לעשות עלייה" ולהמשיך בישראל את לימודי הרפואה שהתחילה בארץ הולדתה. "כשהגעתי לישראל הייתה לי שנת הפסקה מהלימודים שבה למדתי עברית באולפן. למדתי גם במרץ לבחינת הפסיכומטרי, שאותה עשיתי בעל פה. לשמחתי קיבלתי ציון גבוה במבחן, עברתי ראיונות והתקבלתי ללימודי הרפואה בפקולטה בצפת", היא מספרת

קים אטלי. חולמת להתנדב גם לצבא( )

אם יש דבר שהעיב על רוחה זה חוסר היכולת לשרת בצבא. "הסבירו לי שההפסקה בין תקופות הלימודים בצרפת ובישראל תהיה ארוכה מדי ושעליי להחליט בין צבא לרפואה", מספרת אטלי, "בחרתי ברפואה, אך מאז אני מתנדבת כמה שרק אני יכולה על מנת להחזיר למדינה את מה שהיא העניקה לי".

והיא אכן משקיעה בהתנדבות. זה התחיל בקרן לרווחת ניצולי השואה, שם היא תומכת ומלווה קשישים. בשלב כלשהו היא זכתה למלגת קיום ממפעל הפיס, שבלעדיה, כך היא אומרת, לא הייתה יכולה להמשיך לשכור את הדירה שבה היא מתגוררת. "במסגרת הזכאות למלגה אנחנו צריכים להתנדב בקהילה", היא מספרת, "אני שויכתי לפרויקט שנקרא 'בוחרים מחר'. במסגרת שנתי השנייה בפרויקט אני מסייעת לחולים גריאטריים השוהים בבית החולים 'פוריה' בטבריה. ההתנדבות כוללת מפגשים חברתיים, פעילויות משותפות כמו נגינה ושירה בציבור, ואנחנו גם חוגגים איתם חגים".

ואז הגיעה תקופת הקורונה, והמפגשים עם הקשישים הסתיימו. לסטודנטים שרצו לברר מה יעלה בגורל המלגה הועבר מסר ברור: אין בעיה להשלים את שעות ההתנדבות אחרי שהכל יעבור, אבל מאוד נשמח אם תתנו כתף דווקא בשעה הקשה הזאת. קים כלל לא התלבטה. היא התנדבה במד"א ובמשך ימים רבים ערכה בדיקות קורונה לתושבי הצפון. "ישראל היא המקום שלי ופה אבנה את ביתי", היא קובעת, "למרות שאני מתנדבת המון עדיין יש תסכול על כך שלא הספקתי לשרת בצה"ל. לכן, בתום ההכשרה הרפואית אבקש לשרת בצה"ל כמתנדבת, ולו באופן זמני, כרופאה צבאית. אני מקווה שגם החלום הזה יתגשם עבורי".

והיא לא מפסיקה להתנדב למען הקהילה

אצל אביטל גבאי, חרדית בת 32 ואם לשניים מקריית־גת, ההתנדבות נולדה כתוצאה מהיכרות עמוקה וכואבת עם מצוקותיו של המגזר החרדי בעירה. "בעקבות משבר בריאותי במשפחתי גיליתי לצערי עד כמה האוכלוסייה החרדית בעיר לא יודעת כיצד למצות את הזכויות המגיעות לה במסגרות כמו הרווחה והביטוח הלאומי, כאשר הגורם העיקרי לכך הינו חוסר האמון המתמשך במערכת", היא מספרת, "כך, למשל, יש אצלם חשש בלתי מוסבר שאם תתגלה חלילה מחלה בקרב אחד מבני המשפחה, דבר המוביל לחוסר תפקוד מסוים במשפחה, הרווחה תתערב ותיקח את הילדים מהוריהם".

ההפנמה הזו הובילה את אביטל למסקנה שייעודה בחיים הוא לסייע לקהילה החרדית בעירה להשיג את הזכויות האלה, וכיום היא סטודנטית שנה ג' בעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון ו"מתנדבת סדרתית". "במסגרת ההתנדבות שלי בקהילה אני מסייעת למשפחות שנקלעו למצוקה זמנית למצות את הזכויות שלהן בביטוח הלאומי. אני דואגת להכנסת ילדיהן למועדוניות בשעות אחר הצהריים, קבלת החזרי נסיעות לבתי החולים, מנות מזון לילדים במקרה הצורך ועוד". גבאי פועלת רבות גם כדי למנוע נשירה של בנות ממוסדות החינוך של הציבור החרדי בסביבה. "מדובר על בנות שזקוקות לאוזן קשבת ותמיכה רגשית. אנחנו מזהים את הקשיים שלהן, נמצאים איתן בקשר טלפוני צמוד, יוצאים איתן לטיולים ומסעדות ומחזקים אותן", היא אומרת. אם לא די בכך, היא גם מלגאית בתוכנית "פרח לקשיש" של מפעל הפיס, ואחראית על שלושה קשישים שאת בדידותם היא מפיגה והיא דואגת לכך שיהיו להם מספיק תרופות ומזון.

אביטל גבאי. "גשר" בין החרדים לרשויות( )

הקורונה ממש לא עצרה אותה. "בתקופה הזאת הגענו כמעט כל יום לבתי הקשישים על מנת לבדוק מה קורה איתם, אם חסרים להם דברים", היא מספרת, ומסכמת: "החלום הגדול שלי הוא להקים מרכז סיוע קהילתי שייתן מענה לכל הצרכים הייחודיים של הקהילה החרדית, גשר בין הקהילה לרשויות".

אדם נוסף שעשה מלימוני הקורונה לימונדה חברתית מתוקה הוא יוסי חדד (62) מנהריה, המנהל הטכנולוגי בקריית־החינוך אורט מוצקין. "עם פרוץ המגפה מורי התיכון החלו ללמד דרך הזום, ותוך ימים ספורים קיבלתי פניות ממורים שסיפרו על תלמידים בכיתותיהם שמגיעים מחתך סוציו־אקונומי נמוך ואין להם סמארטפונים, שלא לדבר על מחשבים אישיים בבית", הוא משחזר.

יוסי חדד עושה משלוח מחשבים( )

מיכל טוביה(צילום: באדיבות דוברות עיריית מוצקין)

חלק מהמחשבים הגיעו לאורט מוצקין, אך היה צורך בעוד. חדד קיבל אישור לפרק מעבדת מחשבים בתיכון ולהעביר את המחשבים באופן זמני לתלמידים. הוא זכה לאישור מיוחד לנסיעה בשעת חירום מנהריה לקריית־מוצקין, ולמרות גילו המתקדם לא היסס ויצא בשיא ימי הקורונה לחלק את המחשבים לילדים, והכל במכוניתו הפרטית. "את האושר שראיתי בעיניים שלהם אי אפשר להביע במילים. מבחינתי זה היה שווה את הכל", הוא מסכם על סף דמעות.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף מפעל הפיס