פה ושם
העיתונאית והיוצרת אילת ורדי חיה כבר שנים על הקו. בטור חדש היא מתארת את החיים הבינלאומיים שהשתנו ללא היכר עם הקורונה
ההתרגשות
ב-2020 היו אמורים לקרות כל מיני דברים טובים ומרגשים.
חברת ההפקות שלי הייתה אמורה לצלם 3 סרטים באורך מלא בכמה מדינות. עיליי בני בן ה-3 אמור היה להתחיל את דרכו בבית הספר הבינלאומי בסאו פאולו, וליה בתי עמדה ללכת לגן, שם, קיווינו, תמצא ביטוי הולם לאנרגיות הבלתי נדלות שלה. מיקאל (בעלי) סיים סבב גיוס משמעותי, באופן מאוד ברזילאי, ביום בו המשק הברזילאי יצא לחופשה.
בין שלל התכניות וביקורי המשפחות השנתיים הקבועים בצרפת (הוא צרפתי) וישראל (אני ישראלית), הבנו שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה עמוסה ועל כן כדאי לה שתהיה מתוכננת ביותר (עד כמה שזוג לא מתוכנן שכמותנו מסוגל לתכנן).
אז את השבועיים שבין 2019 ל-2020 בילינו באורוגוואי. לקחנו בית בחווה מבודדת (שם למרבה האירוניה החזיקו פנגולין כחיית מחמד) ובילינו שבועיים בחיק הטבע רק אנחנו והילדים. הרבה לא ישנו, אבל הרגשנו שלאור השנה המתקרבת, הזמן הזה ורמת העייפות אליה הגענו בערב כשהילדים נרדמו הם מבורכים ומספקים. את הדקה בה 2019 התחלפה לה ב-2020, מיותר לציין, העברנו בחלום עמוק כנראה על חויות היום שעבר.
ואז הגיע חודש ינואר, באחת מקבוצות הוואטס אפ המעטות בהן אני חברה, אביטל, חברתי שגרה בישראל, שלחה תמונה שלה משדה התעופה מתחת למסעדה ששמה corona beach house כשהיא עם מסיכה על הפנים ומסמנת וי עם הידיים, כאות גאווה על היותה מצוידת כראוי.
לא הבנתי. בקשתי הבהרה. הן צחקו עלי. פתאום הגיע עוד מים מאיזו קבוצה ועוד סרטונים וכתבות עם תיאורים על הממשלה הסינית שעוצרת אנשים שמפרים את העוצר שהטילה. פה כבר חשדתי. כן, אני מודה, לקח לי זמן להסב לכך את תשומת ליבי כי אני לא חרדתית וכי לא התאים לי לחשוד. אבל זה היכה בי. בפברואר 2020 המילה 'אמור', כמו שאומרים בצבא, כבר חזרה להיות שם של דג ותו לא.
ההסתגלות
את התוכניות שלנו לשנה הזו נאלצנו להקפיא עד להודעה חדשה, אבל את שלב ההסתגלות הקדים, לפחות אצלי, שלב המרד הלא הגיוני בעליל. כן, אני מודה, מרדתי. במבט לאחור, יש משהו תמוה בשלב הזה של ההסתגלות למצב שאתה לא בהכרח מעוניין בו בתור הורה, בתור איש מקצוע, בתור נפש חופשיה שאוהבת לעוף לה באופן טבעי.
בחרתי להתעלם. התעלמתי מאלו שאומרים לי שזה מגיע בין אם הם מומחים, חברים, משפחה או הילדים שלי בכבודם ובעצמם שבקושי מדברים, אבל שמעו את המילה קורונה מאיזה הורה לא מתעלם וחזרו עליה (במבטא ברזילאי שגורם למילה לאבד משקל מאיים כי זה מבטא כזה חמוד).
התבדחתי על המצב, הקנטתי אותו, בטלתי אותו, אפילו הזמנתי טיסה לניו יורק, לישראל. כמה ימים אחר כך כבר מצאתי את עצמי לבד בגן השעשועים משעשעת את שני ילדיי, תוהה היכן הן שאר האמהות, בחנות צעצועים ריקה מוקפת ב-5 מוכרים ובמי שנראה כבעל החנות, קורבן נוסף של התסמונת, הכריח את כולם להגיע לעבודה.
אבל מה שעשיתי או לא עשיתי לא ממש עזר כי בסוף היא הגיעה. המציאות. המציאות הגיעה והכתה לי ולמשפחה החיה בסרט שלי על הפנים. בתי הספר נסגרו, הטיסות שלי בוטלו. אפילו נשיא ברזיל (סוג של טראמפ עם טוויסט ברזילאי, קשה להסביר...) אשר לזמן מה התכחש אף הוא למציאות בפרהסיה, כבל עם ושידורים חיים, נאלץ להסתכל לה בפנים כאשר יום לאחר הנאום, גם בממשלו נרשמו חולים בקורונה.
מפה לשם, אני כותבת לכם מאיזו חווה. הילדים שלי ממש פה לידי, בעלי, זוג חברים עם ילדים ועוד בחור רווק שלא מצא קומונה להשתייך אליה, אז צרפנו אותו לקומונה שלנו. אנחנו כאן כבר קרוב לחודשיים. וכן, אני שמחה לעדכן -- הסתגלנו, קבלנו, התאקלמנו.
המציאות
המציאות היא ש-2020 היא שנת הוירוס. מה זה אומר? מבחינתי זה אומר שכל שיחת זום שיש לי מתחילה בשובר קרח על הוירוס אשר פקד את האנושות שלנו וגרם לנו להיות קצת יותר אנושיים עם עצמנו ואחד עם השני (או לפחות כך אני מקווה). זה אומר שהילדים שלי הם אמיתיים והמשרד שלי אינו קיים יותר כדי לספר לי ששם אני עובדת ובבית אני אמא כי לפתע, אין הפרדה באמת. זה אומר שבעלי הוא בעלי על אמת ולא רק בסופי שבוע.
הכל מאוד מאוד מציאותי בחיים שלנו היום והאמת, בה הודו גם כמה מחברותי באחת משיחות הזום שלנו, המציאות הזו נעמה לי. כל עוד אני לא חלק מהסטטיסטיקה, חשבתי לעצמי, זו הזדמנות שלא תחזור לעולם, להסניף את הקרובים לי כמה שיותר, בלי רעשי רקע. גם על חשבון לקיחת צעד אחורה מבחינה מקצועית.
אבל אז הגיעה אותה שיחת טלפון מצרפת. זו לא הייתה עוד שיחת זום עם הסבא והסבתא המבודדים בנסיון להפיג קצת את בדידותם. השיחה הזו ניפצה לנו את המציאות החדשה לרסיסים. במקום הסבא, על הקו היה הרופא.
״הבעיה היא לא עם הוירוס עצמו״, הסביר לנו הרופא הצרפתי בהתנסחות צרפתית מאופקת. "המטרה של וירוס היא לא להרוג, אלא לחיות בנו כדי להפיץ את עצמו הלאה". ״נו יופי,״ אמרתי ״עם זה אפשר לחיות, אז חיים (אביו של מיקאל, בעלי) יחיה". ״הבעיה״ המשיך הרופא, ״היא שבצורתו הנוכחית, הוא אגרסיבי מאוד. אגרסיבי מדי, ומאחר וחיים בדיוק החלים ממחלת הסרטן, אין לו את הכוחות להלחם בו. אנחנו נאלץ להרדים אותו ולראות אם הגוף שלו יצליח להתמודד ולצאת מזה״.
הטלפון נשמט מידו הרועדת של בעלי שבימים כהרגלם הוא בלתי רועד בעליל. וככה, ברגע אחד החיים שלנו בקומונת הקורונה השתנו ללא היכר.
האמונה
בכל תרבות, נזקק האדם למידה מסוימת של אמונה על מנת לתפקד במציאות מורכבת. אמונה זו משתנה בהתאם למורכבותה של החברה האנושית בה אנו חיים. תרבות ואמונה, הם שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד. יש הטוענים (ואני ביניהם) כי צרכים חברתיים הם אלו אשר גרמו להופעת אמונות מסוימות, עובדה שגרמה לי להאמין פחות ופחות. אני גדלתי בישראל לאב שאמונתו אבדה לו אי שם בין ששת הימים לכיפור, בעלי גדל בצרפת למשפחה מסורתית יותר ומאמינה וככה חיינו לנו בשנים האחרונות, ״איש איש באמונתו יחיה״ אמרתי לעצמי ולו בכל פעם שנושא האמונה עלה לו.
והנה, כבר שבועיים שאני בעצמי חלק ממעגל של אמונה ורוחניות. חלק מקבוצות וואטס אפ המונות עשרות חברים שליוו את אביו של בעלי בימים טובים יותר, וכעת קמים כל יום בבוקר ומתפללים למענו בוואטס אפ ובזום, מעגל שבוחר להאמין במשהו שהוא מעבר לתפיסה האנושית הפרגמטית, מעבר לסטטיסטיקה היומיומית של המתים.
אני רואה את בעלי קם כל בוקר, שוטף פנים, מתעדכן על מצבו של אביו, מניח תפילין וקורא מילות תפילה אשר את משמעותן הוא אינו מבין, אני רואה אותו נשבר ובוכה בין המילים הללו ואז מתכנס לאיטו ומתחיל את יום העבודה שלו.
יש משהו באמונה הזו שלו, משהו בהתנהלות הסטואית הזו, שגורם לי לחשוב על המקום התודעתי המאוד מצומצם שהקציתי לה בחיי היומיום שלי, אם בכלל. אולי הגיע הזמן לפנות לה מקום, אולי הגיע הזמן, לקחת את הצד הרוחני שלי קצת יותר ברצינות.
אילת ורדי, עיתונאית, יוצרת ובעלת חברת ההפקות -Cinema Tribu
