"כל מי ששירת בלבנון לא חזר אותו הדבר". זיכרונות מרצועת הביטחון
"לא הבנתי שאני במלחמה, זו פשוט הייתה המציאות". חיילים ששירתו בדרום לבנון נזכרים בשגרת האימה במוצבים, ובהרגשה ששהותם שם לא הייתה הכרחית וגבתה קורבנות מיותרים. "זו מלחמה שהפסדנו בה, אבל עוד יותר גרוע זה שהפסדנו בה בטפטופים". 20 שנה ליציאה מלבנון – פרויקט מיוחד
סדרת פיצוצי ענק מבוקרים העיפו לאוויר השמיים את המוצבים הצה"ליים שנותרו ברצועת הביטחון, וסימנו את השלמת הנסיגה הישראלית מדרום לבנון. יחד עם המוצבים נמחקה מהזיכרון הציבורי אותה תקופה של 18 שנים בבוץ הלבנוני, מתום מלחמת לבנון הראשונה, ונותרה רק בזיכרונם של אלו שהיו שם. לרגל ציון 20 שנה לנסיגה מלבנון כינסנו לוחמים מתקופות שונות שסיפרו על האתגרים, הזיכרונות והחוויות שמלווים אותם גם כיום.
20 שנה לנסיגה מלבנון - הפרויקט המלא
כמו דורות רבים של טנקיסטים ששירתו ברצועת הביטחון, גם חרמון דוד, קצין שריון מצטיין בפלוגת נחשול, העביר תקופות ארוכות ורגישות במוצב ריחן. עבורו, השהות בלבנון ומלחמת ההתשה האכזרית מול חיזבאללה הפכו לנושא אישי ורגיש.
"זה אירוע שלא מדברים עליו. זה לא כמו האנשים שלחמו ביום כיפור ויש להם הכרה", אמר. "לא הבנתי שאני במלחמה, זו פשוט הייתה המציאות. בלבנון אתה נמצא בבועה, אתה לא יודע אם זה יום ראשון, שני או שלישי, זאת השגרה שהופכת את לבנון לדבר כזה ארוך, וכשאתה יוצא הביתה – אתה בשוק מהמציאות".
הנתק המוחלט בין המציאות השוחקת והמאתגרת בשמירה על מוצב בודד לבין החיים שנמשכו בתוך שטח ישראל הורגש מאוד אצל דוד. "אני זוכר שהיינו במארב מאוד רחוק, מעבר לקו אדום (הגבול הצפוני של רצועת הביטחון – א"ק), ו-25 קילומטרים משם ראינו את הזיקוקים של יום העצמאות במטולה ובקריית שמונה.
"בזמנו מאוד הרגיז אותי שהאנשים בישראל לא ידעו ולא הבינו מה קורה בצד השני של הגבול. כשהייתי חוזר הביתה הייתה תחושה של מציאות נפרדת – אתה לא מתעסק במה שקרה לך בלבנון, אתה מנסה להתנתק, לא מדבר על החוויות שלך".
כשביקשנו מדוד, שקיבל עם הפלוגה שלו צל"ש רמטכ"ל, לשחזר את אחת ההיתקלויות שלחם בהן, הוא שידר בעדינות שמדובר ב"שטח פרטי", במיוחד כשמעורבים בסיפור הרוגים וחילוץ פצועים תחת אש.
"לבנון זה משהו ארוך, דריכות. אתה נמצא בדופק גבוה של 80 בחלק גדול מהזמן, וכשיש היתקלות זה עולה ל-100 ובשגרה חוזר ל-80. יש משהו בהיתקלות שהפרספקטיבה שלך מאוד מצטמצמת, ואתה נהיה מאוד מחודד. פתאום אתה לא רואה את הרוחב, אתה עושה דברים על אוטומט. לכן הזיכרון שלי זה הבלחות של אירועים קטנים. לא נעים להיזכר בזה, אבל זה מי שאנחנו".
השהות הארוכה והמשמעותית במוצבים החודרים, לפעמים גם חודש ויותר ללא חופשה, יצרה לחץ נפשי והצפה אינסופית של אדרנלין – סוג של רכבת הרים בלתי נגמרת בלונה פארק למבוגרים. אבל לדוד יש גם קצת זיכרונות יפים מהתקופה.
"אצלנו כולם ירו, השאלה מי פגע. הטנקים שירו והצליחו להוריד קצת חיזבאללה, צבענו להם סימן על הטנק", סיפר. "היו רגעים טובים בלבנון, חד-משמעית. החברים – זה הרגעים הכי טובים שיש, לראות אותה קלטת של הגשש במשך 80 פעם, אלה דברים שאני עדיין זוכר - ובגלל זה אנחנו חברים עד היום".
"אתה פשוט נכנס - וזורמים"
גדי רחלזון התגייס בקיץ של 1989 לקורס טיס, וכמו רבים וטובים מצא את עצמו אחרי כמה חודשים משובץ לסוללת תותחנים במוצב החודר הידוע – תל שרייפה. "הכניסה הראשונה שלי ללבנון זה 45 דקות נסיעה בלילה, שוכב על רצפה של נגמ"ש, מחזיק ביד מחסנית בודדת של גליל ואין לי נשק. רק למחרת אותה הגעה הרואית למוצב קיבלתי נשק ואפוד.
"בגלל שאני פרח טיס לשעבר, חייל צעיר שלא יודע לעשות כלום, שלחו אותי מיד לעמדת השמירה הצפונית שנקראה 'לבן', ומצאתי את עצמי עומד במרחק של עשרה מטרים מהקנה של התומ"ת (תותח ממונע – א"ק)".
כך חייל שלא ראה מימיו תותח נשלח ללא נשק וללא הדרכה מינימלית – ישר למלחמה בלבנון. "פתאום מקפיצים את כולם לירי אמיתי. אני מתלהב, מסתכל, פתאום – בום נוראי, צלצולים מטורפים באוזניים וכאבים במשך 24 שעות. לקח לי זמן להבין שמה ששמעתי זה הירי שלנו ושלא נפל פגז.
"בתור חייל צעיר, אף אחד לא לימד אותי שצריך אטמי אוזניים", סיכם. "זה משהו שמאוד אפיין את השהות שלי בלבנון, שאף אחד לא נותן לך ספר הדרכה, אתה פשוט נכנס וזורמים עם זה".
"לבנון זה חלק ממי שאני היום"
הגולנצ'יק המורעל ארז בן ארויה עשה את הקו הראשון שלו ברצועת הביטחון ב-1998, במוצב צבעוני. "אני זוכר הכול. את הקור, הבוץ, ערפל, גשם, ריחות שקשה לתאר אותם אבל הם בתוך האף.
"היו מארבים שישבנו בתוך שיח במשך שעות ארוכות, לפעמים יומיים-שלושה, שהפכו לסוג של שגרה", סיפר. "יש סבבי שינה, משתינים לתוך בקבוקים, מחרבנים לתוך שקי פק"ל, אוכלים סנדוויצ'ים ותערובת של כל מה שהיה בשק פק"ל – ומחכים להיתקל".
גם בן ארויה מתאר את תחושת הניתוק המוחלט בין המציאות בלבנון לזו שבישראל. "בזמן אמת הפער בין מה שקרה בלבנון למה שקורה בישראל הוא בלתי נתפס. החיים בישראל היו שגרה מבורכת במרחק של טיסת מסוק או שעה וחצי נסיעה בשיירה. זה עולם אחר. אבל זה לא הכעיס אותי. אנחנו הדור של לבנון, בשביל זה התגייסנו. אתה מקווה לנצח את הקרבות הקטנים האלה, אבל תמונת ניצחון לא תהיה לך".
בשנת 1999, באמצע הקו השני שלו בלבנון, בן ארויה נפצע קשה. "היינו במארב פלוגתי ארוך של מאה שעות בוואדי סלוקי, בקצה רצועת הביטחון. ישבנו נסתרים בשהיית יום בתוך קלעת דובאי, ובלילה יצאנו לארוב למחבלים. בבוקר האחרון של המארב, חוליית מניחי מטענים של חיזבאללה הפתיעה אותנו. הם הגיעו במקרה להסתתר במבצר לשהיית יום, כדי להניח בלילה מטענים בגזרה. הם זיהו שאנחנו בפנים, זרקו רימונים לתוך החדר שהייתי בו ונפצעתי קשה ביד ובבטן. חבר שלי, רונן, נפצע קשה וגם המ"מ נפצע קל.
"מפה התחיל יום קרב רציני, כשחלק מהכוח מטפל בנו ומחלץ אותנו עם מסוק לבית החולים רמב"ם, ויתר הכוח, בעזרת ירי ארטילרי, מחסל את המחבלים מטווחים קצרים". בן ארויה לא משדר כעס או מרירות לגבי האירועים הקשים שעבר בלבנון. למרות הפציעה הקשה, הוא השתקם, יצא לקורס קצינים וחזר לגדוד כמפקד מחלקה.
"לבנון זה לא מי שאני היום. לבנון זה חלק ממי שאני היום, וכל מי ששירת בלבנון וחזר בחיים לא חזר אותו בן אדם מבחינה נפשית. אני איבדתי שם את התמימות, אבל לבנון טבעה בי את היכולת להתמודד עם אתגרים ומצבי קיצון, את היכולת לקום ולאסוף שברים, ואת היכולת לבחון אנשים טוב יותר".
"סימנו למחבלים את ציר התנועה שלנו"
חדור מוטיבציה וערכים התגייס תומר פישלר בשנת 1995 לצנחנים. עוד בתחילת שירותו הצבאי הוא נשלח ללבנון ושירת בכמה מוצבים. כקצין וכמפקד הוא למד להכיר לעומק את מוצב עישייה ואת אחיו הקטן – מוצב ריחן. בימים ההם של רצועת הביטחון, צמד המוצבים היו המקומות הכי מסוכנים, מפחידים, קסומים ומרוחקים מקו הגבול הבינלאומי.
"יש לי בעיקר געגוע כשאני שומע את המילה לבנון, כי האירועים שם היו משמעותיים", סיפר. "השגרה במוצבים מאוד מעניינת. רוב הזמן יש איזה נוהל קרב ומבצעים תרגולות לקראת מארב, זה יכול להיות מארב ארוך ומורכב של עשרה ימים או לילה אחד. גם שהות של כמה ימים בתוך שיח זאת שגרה, חוויה מטלטלת שהיום רק היחידות המובחרות מכירות".
"סריקה לאחור" וביצוע מושלם של תרגולות נוספות בתורת המארבים של צה"ל הפכו בלבנון להבדל משמעותי בין חיים למוות. "קרה לא מעט פעמים שחיזבאללה איתרו את הנקודות הנסתרות של המארבים ששכבנו בהם על סמך דברים שהשארנו בשטח. אתה לוקח את השתן לישראל, כי זה מסריח וככה חיזבאללה יידעו איפה הסתתרת, והיו מקרים של בקבוקים שהתחלפו.
"יום אחד חייל שלי חיבר מהחגורה גומיות לרגליים ולידיים. שאלתי אותו מה הוא עושה, הוא אמר לי 'כשנעלה על מטען ותעוף היד – היא תחזור. אתה את היד שלי לא תשאיר בלבנון'. בדיעבד, זה סוג של התמודדות. זאת שגרה שקשה לדמיין אותה".
השגרה בלבנון הייתה כזו שגם אם היום התחיל שקט, בתוך שניות הוא עלול להתפתח ליום קרב מטורף. "הדבר הכי מיוחד בלבנון מבחינתי היה עוצמת האש. אני זוכר שאביב כוכבי היה מח"ט הגזרה, והתצפיתנים זיהו קבוצת מחבלים ליד מוצב סוג'וד, במקום שנקרא "המשקפיים", והוא נתן לי פקודה בקשר – 'לך'".
פישלר מתאר מצב של נתק מסוים בין הדרג הפיקודי הגבוה ללוחמים בשטח, ותחושת בטן שגורמת לך להטיל ספק בפקודות. "עניתי לו 'איך אני אלך? הם מחכים לי שם, בוא נחשוב על זה קצת יותר'... וזה לא משהו שחלק מהקצינים הבכירים בזמנו עשו בלבנון, בטח שלא מקבלי ההחלטות. אז הוא אמר לי – קח את הכוח שלך, וכל 500 מטר תרד ותיתן עשר ספרות (נתונים לטיווח ארטילרי – א"ק).
"זה היה סרט מלחמה וייטנאמי", תיאר. "כל 500 מטר ירדתי על הברכיים, נתתי עשר ספרות לסוללת התותחים בתל שרייפה, ואתה שומע כזה בום – והפגז נופל לפניך. וכך הלאה, 500 מטר, שריקה, בום ונופל פגז. לקח לי שנתיים אחרי השחרור להבין מה קרה שם. יום אחד תפסתי את הראש ואמרתי לחבר – אנחנו סימנו למחבלים את ציר התנועה שלנו".
"אתה מתחיל לשאול את עצמך, מה הקטע?"
איתי תבור, נהג טנק מפלוגה ח' בגדוד 52 של חטיבת השריון 401, עבר שני קווים טראומטיים בשנים 1993-1992. כמו רבים מהלוחמים, הוא מתאר שני שלבים מרכזיים בחוויה המאתגרת של השירות בלבנון. השלב הראשון, שבו החייל הצעיר וחסר הניסיון נמצא בהלם מוחלט, בשילוב של אופוריה ילדותית. והשלב השני – שנוחת עליך במפתיע ובאכזריות, כשאתה נתקל בפעם הראשונה במוות של חבר.
"בקו הראשון שעליתי ללבנון הייתי מאוד צעיר ומאוד נלהב, והיה שם בלגן", סיפר. "שאלתי את הפז"מניקים איך מתנהגים, כי אתה לא מבין מה קורה ואתה לא אתה, פשוט עושה את העבודה שלך, כמו שצריך".
חוויית ה"צעירות" בלבנון מעורבבת עם תחושות בלבול, מורעלות ושאננות. לאחר שאתה חווה שכול של חבר קרוב, אתה הופך לוותיק - ומצב הרוח משתנה לדיכאון, פחד ואדישות.
"בקו הראשון שלי, ב-25 באוקטובר 1992, נהרג חבר המושב שלי בשיירה למוצב כאוכבה, ואז ירד האסימון ברמה מאוד-מאוד רצינית", אמר תבור. "התחילו לעלות לי שאלות של 'מה אני עושה פה?', 'למה אנחנו מתנהלים ככה?'. כל העניין של המקובעות, וללכת להסתכן באותן עמדות טנק קבועות של מארבים כל פעם מחדש".
תבור תיאר איך לאט-לאט איבד את האמון במערכת הפיקודית, ובהיגיון של המשימות שאליהן נשלח. "כשיש לך ערפל סמיך ואתה לא מקבל אישור להתקפל, אז אתה מתחיל לשאול את עצמך 'מה קורה פה? מה הקטע? אני לא יעיל, אני לא יכול לראות כלום, ואם מישהו חס וחלילה יבוא בערפל ויתקע לי איזה RPG, הלך עליי!'".
כמו לוחמים רבים, תבור תיאר תחושה מאכזבת ומעצבנת של מלחמת הישרדות על החיים ועל השפיות. "היה לנו עוד מקרה שבו קיבלנו פקודה לעלות למוצב ברעשית, לעשות שם מארב באור יום ולחפות על שיירה שעברה במרחב מאחורינו. אני זוכר שעליתי לכפר, הסתכלתי דרך הפריסקופ של הטנק ואמרתי למפקד – תשמע, כל חיזבלון שמתצפת עלינו עכשיו יכול להוריד אותנו.
"עשינו את המוות למפקד הטנק שלנו, עשינו לו מיני-אינתיפאדה בתוך הטנק, ובסופו של דבר הורידו אותנו אחורה. אחרי שבוע טנק של חטיבה 500 עלה לאותה עמדה וחטף טיל בין התובה לצריח, והתותחן נהרג".
"בסוף הבנתי שאנחנו לא שומרים על הצפון"
קשה לדבר בצורה פתוחה וגלויה על השירות הקרבי ברצועת הביטחון בלי להזכיר את הוויכוח הציבורי הנוקב סביב השהות ארוכת השנים של צה"ל על אדמת לבנון. פישלר הצנחן טוען שבתחילת השירות שלו בלבנון, הוא לא הרגיש שהביקורת הציבורית עוברת את הגבול הבינלאומי.
"רק לקראת הסוף הבנתי שאנחנו לא שומרים על הצפון אלא רק על עצמנו. כל פעם שהיה אירוע שבו הצלחנו מול חיזבאללה, אז הם ירו קטיושות על הגליל. בסוף זו מלחמה שהפסדנו בה, אבל עוד יותר גרוע זה שהפסדנו בה בטפטופים".
לעומתו, בן ארויה הגולנצ'יק טוען שהוויכוח הציבורי לא השפיע על תפקוד הלוחמים. לבן ארויה יש גם קשר "מיוחד" לתנועת המחאה. "מחלקת הסיוע של הפלוגה עלו על מטען ונהרגו לוחם ומ"מ. התמונה שלי מהלוויה פורסמה בשער ענק של 'ידיעות אחרונות' בסוף השבוע האחרון של נובמבר 1998. כמה ימים אחר כך התמונה הזאת הפכה לכרזה של הארגונים שקראו לצאת מלבנון. חבר שלי שעבר ברחוב שינקין בתל אביב אמר שראה אותה. קצת קיללתי והמשכתי הלאה".
גם דוד השריונר לא זוכר שהביקורת הציבורית הייתה נושא לשיחה במוצבים. כחייל צעיר בלבנון לא היה לו מקום לספקות או לשאלות. "זה היה נראה לנו חלק מהטבע. היינו צעירים, נולדנו למציאות הזאת, והיינו מאה אחוז במוד לחימה. כאדם בוגר יש הרבה שאלות.
"לבנון זה פרדוקס. מצד אחד אתה רוצה לשמור על החיים שלך, ומצד שני, כלוחם, המהות של הביטוי שלך זה בפעילות מבצעית. בתקופות מסוימות, כשהיו פחות היתקלויות, יצאנו מאוכזבים - ובתקופות עם הרבה היתקלויות, אני לא יכול להגיד ששמחנו כי היו לנו נפגעים, אבל האדרנלין זה מה שהזין אותנו, מה שהפך את לבנון משגרה מייאשת לאירוע מרגש".
לטענת פישלר, מי שהושפע מהביקורת הציבורית היו דווקא המפקדים הבכירים, שהחלו לחשוש לתדמיתם ולהסס במתן פקודות. "ברמה הרציונלית, לבנון זה שיעור ענק בהטלת ספק, בלשאול 'למה?'. עד שקמה תנועת ארבע אימהות, החברה הישראלית לא שאלה מספיק חזק למה אנחנו נמצאים שם. כשהביקורת הציבורית התחילה להשפיע על הפעילות, הייתה הנחייה של הפיקוד הבכיר להוציא פחות מארבים, ואז אתה מבין שאתה לא שומר על יישובי הצפון, אלא רק על עצמנו".
במשך עשרים השנים שחלפו מאז הנסיגה, היא נקברה עמוק בתוך התודעה והזיכרון הישראליים. "למעט משפחות ההרוגים והחיילים ששירתו שם, הלחימה ברצועת הביטחון אבדה מהזיכרון שלנו ולא קיימת בתודעה של הישראלים, אבל אני יודע שנלחמנו שם – כי יש לי תמונות", אמר חיים הר-זהב, עיתונאי ומחבר הספר "לבנון: המלחמה האבודה".
"לא ניצחנו בלבנון כי לא הגדרנו לעצמנו מהו הניצחון, לא נקבעו יעדים אסטרטגיים", הוסיף. "זה כמו במשחק מטקות – אין שיטת ניקוד. לא ניצחנו, ואף אחד לא אוהב להיזכר בזה. מי שהוציא אותנו מלבנון הם האזרחים, נשים בגיל העמידה שאמרו לצה"ל ולמערכת הפוליטית 'אתם טועים' - והן צדקו".
גם לרחלזון התותחן קשה עם אי שימור המורשת של רצועת הביטחון. "זה מבאס, זה עצוב וזה נגמר לא טוב. היציאה לא הצטיירה יפה, ואת השהות שם קשה לנו להצדיק, אז מה שנקרא, מדחיקים. הזיכרון המרכזי שלי מלבנון זה הקור, החברים והתחושה שאתה עושה משהו, לא ברור לך מה, אבל אתה עושה משהו אחר. לבנון הייתה בשבילי טיפול בהלם. השירות שם הפך אותי לאדם אחר".
כמעט 30 שנה אחרי שהשתחרר ויצא מלבנון, לתבור הטנקיסט עדיין יש טעם מר בפה וכעס על הדרג הפיקודי, שלטענתו זלזל בחייו. "היינו יכולים לעשות דברים טוב יותר. אם היו מקשיבים ללוחמים בשטח, אולי היינו יכולים לזרז את היציאה. מלחמה זה לא עסק קל, צריך להבין מה קורה ולא לרוץ קדימה כמו אידיוט – 'קדימה הסתער' זה לא תמיד הפתרון הנכון".
מוקדש למאות החללים שנהרגו ברצועת הביטחון, לפצועים ולבני משפחותיהם.
לפנייה לכתב/ת 
