"לחזור הביתה זה חלום". לוחמי צד"ל מתגעגעים ללבנון
הנסיגה הפתאומית מדרום לבנון הפתיעה גם את לוחמי צד"ל, בעלי הברית של ישראל, שנאלצו לברוח במהירות. פאדי נמור, למשל, לקח איתו רק תמונה של הילדה הקטנה. 20 שנה אחרי שחצו את הגבול, אנשי צד"ל עדיין מרגישים נטע זר בישראל: "לא קיבלנו את היחס שמגיע לנו"
"ביום עצוב אחד כל החיים שלנו השתנו לחלוטין. ברגע מאכזב אחד ופתאומי, וללא הודעה מוקדמת, נאלצנו לנטוש את המשפחה והמולדת ולהגיע לישראל". כך מתחיל סיפורו של פאדי נמור, קצין צד"ל גאה, שנאלץ לברוח מבית משפחתו במרג' עיון במקביל לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון. כך בעצם מתחיל סיפורם של אנשי צד"ל, שללא כל התראה נאלצו לעזוב את הבית ולחפש מקלט בישראל.
20 שנה לנסיגה מלבנון - הפרויקט המלא
ברית הדמים בין תושבי דרום לבנון לממשלת ישראל החלה במלחמת האזרחים השנייה של לבנון, בשנות ה-70. חמושים פלסטינים שגורשו מירדן ב"ספטמבר השחור" ניסו להשתלט על דרום לבנון ולהפוך אותה לבסיס לפעילות חבלנית נגד ישראל. תושבי הכפרים פנו לממשלה בביירות, ששלחה אליהם את רב-סרן סעד חדד, קצין מצטיין מצבא לבנון.
סעד הקים גוף לוחם שנקרא בתחילה "צבא לבנון החופשית", ובהמשך שינה את שמו לזה המוכר כיום, "צבא דרום לבנון" או בקיצור צד"ל. במקביל להקמת המיליציה המקומית, בשנת 1976 הכריזו תושבי דרום לבנון על עצמם כישות פוליטית עצמאית, והדבר הוביל לנתק בין מפקד המיליציה הצעירה למפקדיו בביירות. לטענת נמור, כך גם החל הקשר הראשוני בין צד"ל לישראל.
"החיבור הסודי עם צה"ל התחיל ב-1976. התושבים ביקשו את התערבות ישראל. חייל בצבא לבנון לשעבר הגיע לגבול מול מטולה וזרק אבן לשטח ישראל. לאבן צורפה הודעה שנגמר לנו הנשק, אנחנו מותקפים על ידי אש"ף ומבקשים את עזרת מדינת ישראל. כך התחיל הקשר של תושבי דרום לבנון עם ישראל, בעיקר בעזרה רפואית ובאוכל".
ב-1985, כמעט עשור אחרי תחילת הקשר בין הצדדים, התגייס נמור לצבא דרום לבנון. "זה לא שירות חובה, אנחנו רצינו להגן על המשפחות שלנו". הוא עבר הכשרה צבאיות יוקרתית של קצין תותחנים, והוצב בסוללת ארטילריה באזור העיירה הדרוזית חצביא שבמורדות החרמון הלבנוני.
הלחימה ברצועת הביטחון במשך השנים הייתה בעצימות נמוכה, הכפרים שגשגו ולוחמי צד"ל הרוויחו משכורת נאה מישראל. המחבלים הפלסטינים גורשו מלבנון, ואת מקומם תפסו חמושים שיעים שזכו לתמיכת איראן.
נסיגת הבזק הישראלית מדרום לבנון תפסה את נמור, אז קצין ומורה בבית הספר המקומי במרג' עיון, בהפתעה גמורה. "זה היה יום חופש מצד"ל, ובאופן שגרתי הלכתי לעבודה בבית הספר והופתעתי שלא הגיעו התלמידים. בתור קצין צד"ל לא ידעתי על יציאת צה"ל, אבל האזרחים ידעו כי הם האמינו לתקשורת הלבנונית.
"נכנסתי לחדר המורים ואחד המורים, חבר שלי, מאוד הופתע לראות אותי. הוא אמר לי 'מה אתה עושה פה? צה"ל יוצא היום מלבנון'. אמרתי לו 'אל תאמין לרדיו של חיזבאללה".
בדרך הביתה זיהה נמור התקהלות המונית בכניסה לסניף הבנק המקומי של מרג' עיון. מאות אנשי צד"ל צרו על הבניין במטרה להוציא את כל חסכונותיהם. "לא היה לנו זמן לחשוב. חזרתי הביתה והתקשרתי לחבר שמשרת איתי, הוא אמר שלפי הקצינים הבכירים אין היום נסיגה. לדבריו, מפקד צד"ל החדש אנטואן לאחד בפריז, והנסיגה לא תהיה לפני שהוא יחזור. ב-15:00 הוא התקשר ואמר לי 'תצא עכשיו מהבית!'".
נמור מנסה להתגבר על הרגשות שצפים ועולים כשהוא מתאר את הרגע שבו הבין שנגזר עליו לעזוב במהירות את ביתו ואת מולדתו. "מעולם לא חשבתי על מצב שבו אהיה עם משפחתי הקטנה לבד. לא היה לנו זמן לחשוב, אשתי שאלה מה לקחת? מה להכין? אבל לא היה זמן. אמרתי לה לא לקחת שום דבר. לקחתי רק תמונה של הילדה שלי שהייתה תלויה בסלון, נפרדנו בדמעות מההורים ויצאנו מהבית".
באותו היום הגורלי תושבי רצועת הביטחון, ובמיוחד אנשי צד"ל ומשפחותיהם, נכנסו להיסטריה מוחלטת. פקקי תנועה ענקיים השתרכו לכיוון הגדר הטובה. נשים וילדים הצטופפו באימה מול מעברי הגבול השונים מחשש לנקמה אכזרית של חיזבאללה.
"עיקר הבלגן היה בשעות הבוקר בשער פטמה (מעבר הגבול המרכזי בין ישראל ללבנון – א"ק). בהתחלה לא רצו לפתוח את השער לכולם, ורק בשעות הצהריים פתחו את השער. צה"ל הכניס אותנו לשטח ישראל, מסרנו את הנשק בכניסה ונשארנו לחכות 24 שעות במכוניות עד שיחליטו מה לעשות איתנו".
"לא קיבלנו את היחס שמגיע לנו"
20 שנה אחרי הנסיגה, נמור ואנשי צד"ל נוספים, שמפחדים להיחשף מחשש שקרוביהם בדרום לבנון ייפגעו, מדברים על אכזבה קשה ועל כאב רב בעקבות הטיפול הכושל של המדינה בהם, ובדור הצעיר. "האכזבה הלכה וגברה בגלל היחס המרושל של כל הממשלות, שכשלו בטיפול בנו. לא קיבלנו את היחס שמגיע לנו מהאנשים שחשבנו שיהיו איתנו לתמיד".
אחת הבעיות המרכזיות שהעלו אנשי צד"ל היא הדיור. רבים מהלוחמים שהחליטו להישאר לחיות בישראל חיים בשכירות, ללא קורת גג משלהם. מעברי הדירה התכופים, ובעיות פרנסה נוספות, פוגעים בהשתלבות שלהם ושל ילדיהם בחברה הישראלית.
טענה נוספת שנשמעת מצד אנשי צד"ל נוגעת לפערי מעמדות בין הלוחמים. לטענתם, הקצינים הבכירים קיבלו מישראל דירה ופיצוי כספי גדול, ואילו רוב החיילים והקצינים הזוטרים נשכחו מאחור. ישנה גם בעיית הדור הצעיר, שלא מקבל תמיכה מספקת בתחומי הלימודים וההשתלבות בחברה הישראלית.
בניגוד לטענות הקשות נגד הממסד והממשלה, יש להם רק מילים טובות לומר על קבלת הפנים של האזרחים הישראלים. "עד היום האנשים מתייחסים אלינו טוב. כששומעים שאנחנו מצד"ל הם אומרים לנו 'אתם תרמתם ועשיתם הרבה בשבילנו'. בניגוד לממשלה, תושבי ישראל מעריכים אותנו".
בביתו בקריית שמונה, קילומטרים ספורים מבית משפחתו שמעבר לגבול, נמור מראה את השריד הפיזי האחרון מהחיים שהותיר מאחור – תמונה ישנה של בתו. מאז עברו 20 שנה, והיא כיום סטודנטית מצטיינת בטכניון וחשה ישראלית לכל דבר. אביה, לעומת זאת, נשאר עם לב חצוי.
"לחזור הביתה זה חלום, אבל זה לא המצב הנוכחי. אנחנו מתגעגעים להרבה דברים – לבית, לאדמה, לחברים ובעיקר להורים. היחס שלנו למולדת הוא כמו רומן אהבה חד-צדדי, הקרבנו הכול למענה, ולצערי בני העם שלנו לא מעריכים את זה. אנחנו גאים בכל מה שעשינו בעבר, אנחנו מאמינים בדרכנו ולעולם לא נתחרט.
"הייתה לנו תקווה שהמצב בלבנון ישתפר באמצעות שיתוף פעולה עם אחרים ונצליח לשחרר את לבנון ולהפוך אותה למדינה עצמאית וחזקה, ולחיות בכבוד. לצערנו הרב זה לא קרה, ונאלצנו לנטוש את המשפחות שלנו ואת המולדת. זו חוויה קשה ומאכזבת".
לפנייה לכתב/ת 
