תנאים לחופשה ישראלית בעולם הערבי
באווירה הנוכחית, עצם השיח על נורמליזציה של העולם הערבי עם ישראל נראה כמנותק מהמציאות. אבל כדאי לשכוח שלא מזמן לא היינו רחוקים משם
(צילום: לאנס טראמדול)
רק משוגעים מעוניינים במלחמה – אלה שתקף אותם טירוף פוליטי, אידיאולוגי או דתי. מלחמה הרי מנוגדת לחלוטין לטבע האדם ולשאיפתו לחיות חיי שקט ושלווה. ברור, למשל, שהטירוף הגזעני של היטלר הוא שהניע אותו לעבר שש שנות מלחמה עקובות מדם על אדמת אירופה. מנגד, יש עמים ששואפים לשלום, אך כאשר נכפית עליהם מלחמה עליהם להילחם בלית ברירה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בפיזיקה, כל פעולה יוצרת תגובה; באורח דומה, אם נכפית מלחמה על עם מסוים – הוא יגיב ויתנגד. וככל שמלחמה מתארכת, כך קשה יותר לשלוט עליה ועל השנאה והאלימות שהיא מעוררת בקרב העם המותקף. באווירה של מלחמה נדמה כי אין מה לדבר על נורמליזציה עם האויב, מכיוון שהתרבות היא תרבות של נשק, לא של מילים. הנטייה לשנאה ולנקמה שולטת בכיפה.
כך אירע באירופה המוכה והמדממת לאחר מלחמת העולם השנייה. אף שכבר בשנות ה-50 של המאה שעברה נחתם הסכם האיחוד האירופי, יישומו בפועל החל רק כעבור עשרות שנים. בגלל מורשת האיבה, נדרשו לעמי אירופה עשרות שנים של שכחה בטרם היו מוכנים לכונן יחסים נורמטיביים זה עם זה – יחסים אנושיים הכוללים גם קשרי תרבות, אמנות וכל דבר שאינו חומרי.
הפלסטינים שגורשו מאדמתם במהלך הסכסוך מרגישים שנעשה להם עוול היסטורי. למרות זאת, הם לא מעוניינים במלחמה עם ישראל; הם רצו לחיות עם הישראלים בשלום ובשכנות טובה. לכן הסכימו לסיים את מאבקם כאשר חתמו על הסכמי אוסלו מקץ 45 שנים של התנגדות. הם הסכימו לחלק את האדמה ולקבל 22% בלבד ממולדתם ההיסטורית כדי להקים את מדינתם לצד מדינת ישראל.
הפלסטינים החלו לדמות בעיני רוחם את השכנות עם ישראל, שכנות שתתבסס על שיתוף פעולה חקלאי, כלכלי ומסחרי. זה היה חלומו של השלום, החלום שבו כל מדינה נהנית מהאפשרויות הגלומות בקיומה של שכנתה.
חשוב לציין שאף לפני החתימה על הסכם אוסלו היחסים בין ישראל לפלסטינים היו כמעט נורמטיביים. כלומר הנורמליזציה שישראל רצתה בה החלה כבר למשמע צליליו הראשונים של השלום המתקרב.
אך החלום התנפץ לרסיסים, ורצח רבין החזיר אותנו לנקודת ההתחלה. מציאות חדשה השתקפה ביחסים בין הישראלים לפלסטינים. האדמה נותרה תחת שלטון הישראלים וההתנחלויות המשיכו להתפשט. באווירה שכזו, עצם הדיבור על נורמליזציה נראה כמנותק מהמציאות, אף שבאמצע שנות ה-90 היחסים בין הישראלים לפלסטינים כמעט הפכו לנורמטיביים והמילה "נורמליזציה" לא הייתה מילת גנאי.
אני חוזר ואומר: המשמעות של נורמליזציה היא להפוך את היחסים לנורמטיביים. לנורמליים. יחסים נורמטיביים הם שקובעים את האינטראקציה בין מדינות וגם את זו שבין בני האדם באותן מדינות, שהרי הלך הרוח הקולקטיבי של העם הוא מעין תמונה מוגדלת של הלך הרוח האינדיבידואלי של הפרט. אולם כדי שתתקיים נורמליזציה צריכים להבשיל התנאים הנכונים. נורמליזציה שאינה מתבססת על התנאים הנאותים תהיה סתם העמדת פנים ועיוות של המציאות, ושכרה יצא בהפסדה.
לישראל הייתה הזדמנות פז לכונן נורמליזציה עם האזור באמצעות יוזמת השלום הערבית. בבסיס היוזמה עמדה הדרישה לנסיגה ישראלית ולהקמת מדינה פלסטינית, תמורת שלום כולל עם כל מדינות ערב, אך ישראל סירבה.
לו נעתרה ליוזמה היינו רואים את מנהיגי 22 מדינות ערב מבקרים בתל אביב ואת הישראלים מטיילים בערי הבירה של העולם הערבי. לו כך אירע, הייתה מתרחשת נורמליזציה טבעית – היחסים העוינים היו הופכים ליחסים טובים ורגילים.
כיום, גורמים פוליטיים ישראליים בכירים מבקרים במדינות ערב בחשאי, ואמצעי התקשורת במדינות אלה תרים במבוכה אחר תירוצים – מפני שביקורים מבטאים כביכול נורמליזציה, אך בפועל הם מתקיימים ללא קונטקסט של שלום.
יש מי שרוצים לנתק את הפוליטיקה מתרבותו של העם, ליצור נורמליזציה ללא עומק תרבותי, לאור הסלידה בעולם הערבי מנורמליזציה עם ישראל. אבל התרבות משקפת את המציאות ומציגה את הדברים לאשורם. על כן עלינו להבין שכדי שתהיה נורמליזציה צריך לכונן ביסודה גם תרבות. ובמילים אחרות, כל עוד לא יהיה שלום בין ישראל לעולם הערבי, גם לא תקום תרבות שמשקפת שלום.
- אכרם עטאללה הוא עיתונאי ואינטלקטואל פלסטיני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-איאם" הרואה אור ברמאללה. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
אכרם עטאללה
מומלצים
