מאחורי הצלילים של הלהקה האלקטרונית המשפיעה ביותר

(צילום: באדיבות הוט)

יש המון מגרעות ב"דפש מוד: רוחות ביער", סרט התעודה המוזיקלי שביים אנטון קורבין על הלהקה ומעריציה, אבל זה לא משנה את העובדה שצפיתי בו עם דמעות בעיניים ממש מהסצנה הראשונה.

הסרט צולם סביב הופעת הסיום של סיבוב ההופעות הקודם של הלהקה, בברלין 2018, והוקרן בהקרנות קולנועיות חד פעמיות מסביב לעולם (כולל בישראל) בסוף 2019. בתחילת החודש - ממש בסמוך לחגיגות יום ההולדת ה-40 לקיומה של הלהקה - הוא יצא לקניה ולהשכרה בפורמטים דיגיטליים, ומהשבוע הוא גם זמין לצפייה בארץ ב-vod של Hot 8. שם גם צפיתי בו, במצב חצוי ושקול של אכזבה ואקסטזה.

אחרי 30 שנה

"דפש מוד: רוחות ביער" צולם והופץ בדיוק 30 שנה אחרי "101", ומהווה מעין סרט המשך, רימייק או ריבוט. ב-1989 תיעד הבמאי הדוקומנטרי האגדי די.איי פניבייקר (שצילם לפני כן את Don't Look Back של בוב דילן ואת "זיגי סטארדאסט" של דייוויד בואי) את סיבוב ההופעות הגדול הראשון של דפש מוד באמריקה, הסיבוב שבו - בעקבות הצלחת האלבום "מוזיקה להמונים" - הם קפצו ליגה והפכו ללהקת אצטדיונים.

(צילום: באדיבות הוט)

פניבייקר ליווה מספר מעריצים בדרכם אל ההופעה האחרונה של הלהקה בארה"ב - ההופעה ה-101, ברוז בול בקליפורניה. הוא העדיף לתעד את המעריצים, ושם פחות דגש על ההופעה עצמה (שהוקלטה בנפרד לאלבום הלייב הראשון של הלהקה). "דפש מוד: רוחות ביער" לוקח את הרעיון הזה ופורס אותו על קנה מידה גלובלי: שישה מעריצי דפש מוד בגילאים שונים מרחבי העולם, רובם הרבה יותר מבוגרים מהצעירים שכיכבו ב"101", בדרכם להופעה האחרונה בברלין, תוך שהם מספרים לצוות בראשות קורבין, במאי הבית של דפש מוד מאז 1987, על האופן שבו הלהקה השפיעה על חייהם.

גם כאן, וזו התלונה הראשונה, ההופעה עצמה מקבלת תפקיד משני, והשירים מוגשים בקמצנות. זה מבאס, כי קורבין הוא במאי ההופעות השני הכי גדול בכל הזמנים (אחרי ג'ונתן דמי), ושניים מסרטי ההופעות הקודמים שביים לדפש מוד - Devotional מ-1993 ו"לילה אחד בפריז" מ-2002 - הם מסרטי ההופעה הטובים ביותר שראיתי מימיי. יש להניח שהרעיון לחזור לפורמט של "101" לא רק מציין 30 שנה לסרט ההוא ולשיתוף הפעולה בין דפש מוד ובין קורבין, אלא גם נועד לשמש כמעין סרט תעמולה שמזכיר לעולם שהלהקה עדיין רלוונטית ועדיין חשובה למעריציה, גם אלה שנולדו אחרי 1989.

מאחורי הצלילים של ביונסה

אני אחד מהמעריצים האלה. כבר 38 שנה, מאז A Broken Frame מ-1982, האלבום השני של ההרכב. אין משפט שאומרים מעריצי הלהקה בסרט שלא אמרתי בעצמי: שהלהקה הזאת ליוותה כל אירוע בחיים שלי מאז שהייתי בתיכון ועד שהבנות שלי הגיעו לתיכון. שבכל האזנה אני מגלה בשירים שלהם משהו חדש.

שההופעות שלהם הן כמו כינוס דתי אקסטטי. שסוד הקסם וההשפעה שלהם הוא השילוב בין ביטים סוחפים וטקסטים כואבים.

כל מי שמקשיב לדפש מוד מאז שנות ה-80 שמע את כל מה שעתיד לקרות בסאונד של מוזיקת הפופ מאותו רגע והלאה. אני שומע את הצלילים של דפש מוד אצל ביונסה ודואה ליפה, כולם ממשיכי דרכם. ולבסוף: החיבור בין המוזיקה של דפש מוד לבין הקליפים של אנטון קורבין הוא אחד הדברים הכי מסעירים מבחינה קולנועית שראיתי ב-30 השנים האחרונות. אני טוען שמה שקורבין עשה לקליפים ב-Enjoy the Silence ב-1990 שקול למה שז'אן לוק גודאר עשה לקולנוע ב"עד כלות הנשימה" ב-1959. הוא ברא ארגז כלים ואוצר מילים חדשים.

כשהייתי נער שנאתי את מעריצי דפש מוד. הייתי קנאי ללהקה ורציתי לדמיין שאני היחיד שבאמת אוהב אותם. כשיצא אוסף הלהיטים הראשון שלהם וצלילי Just Can't Get Enough התחילו להתנגן ממכוניות חולפות, חשבתי להתגרש מהלהקה. כיום אני מקבל בהבנה ובאהדה את קיומם של מעריצים נוספים, בין השאר כי לעמוד במחיצת 60 אלף מהם בהופעה חיה בפארק או אצטדיון - וראיתי אותם כבר במדיסון סקוור גרדן, בפארק בנירנברג, באצטדיון רמת גן ובפארק הירקון - זו חוויה מקרבת ומגבשת.

מצד שני, נדמה לי שכל מעריץ יכול להגיד דברים דומים על כל להקה שהוא פנאטי לגביה, ולכן יהיה מעניין לראות האם יהיה אפשר להדביק את המונולוגים של מעריצי דפש מוד בסרט לסרטי מוזיקה של להקות אחרות שסוחבות איתן רבבות מאצטדיון לאצטדיון כבר 30 שנה.

להקה עם אוקיינוס באמצע

אין לי ספק שיום יבוא וקורבין יביים סרט תיעודי אמיתי על הלהקה, ואני מחכה ליום הזה. הביוגרפיה שלו לצדם, האיש שהיה שם ותיעד אותם בלי סוף, אבל גם שמר את סודותיהם. מאז שדייב גאהן הסולן מת מוות קליני ממנת יתר אחרי סיבוב ההופעות של 1993, שבעקבותיו פרש אלן וויילדר מההרכב, דפש מוד הפכה ללהקה שחיה בנפרד, תוך שמירה קפדנית על מרחק זה מזה, ועל היצמדות פנאטית לחוזים מול חברות תקליטים: אלבום וסיבוב הופעות כל ארבע שנים, עם מינון ידוע מראש של שירים מאת מרטין ל. גור, כותב השירים העיקרי של הלהקה, ועם תרומות מוקצבות מראש של שירים מאת גאהן, שהתחיל לכתוב רק בשלב מאוחר ולמעשה הקים לעצמו מעין להקה בתוך להקה, הרכב שאיתו הוא יוצר מוזיקה ושמצטרף לשלישיה בהופעות החיות.

(צילום: באדיבות הוט)

דפש מוד היא כבר 20 שנה מפעל שממשיך להוציא אלבומים, שאיכותם הולכת ודועכת, ושההופעות החיות הענקיות הם עיקר העבודה שלו. עם כל אהבתי העצומה לשירים שלהם, אני סקרן לאללה להבין איך זה עובד, בהרכב שבו נדמה שחבריו כבר לא ממש אוהבים זה את זה.

סרט תיעודי אינטימי היה אולי מסביר למה גאהן נהיה זמר כה טווסי, שהשירה הבומבסטית שלו על הבמה התרחקה נורא מהמשמעות האינטימית והכואבת של המילים שהוא שר. סרט תיעודי חשוף היה מציג את הדינמיקה בתוך הלהקה, את המשא ומתן בין כל הצדדים בדרך אל אלבום חדש וסיבוב הופעות ולמה הם אף פעם לא מנגנים אף שיר מ-A Broken Frame ובכלל ממעטים לנגן שירים מהאלבומים הראשונים שלהם.

ההופעות האלה הן עבודה קשה, אבל מה הם עושים בארבע השנים שבין אלבום לאלבום, כשכל אחד מהם חי בקצה אחר של האוקיינוס? והאם יש להם קבוצת ווטסאפ משותפת ומה הם כותבים בה?

הקהל הוא הכוכב

אבל זה לא הסרט הזה. ההתמקדות במעריצים היא בריחה מהתמודדות עם הביוגרפיה של הלהקה. לכן, עם שימוש לא מספיק גדול בשירים, ועם אבחנות מוזיקליות שאמנם מעוררות הזדהות אבל גם בנאליות מצד המעריצים, העוצמה האמיתית של "רוחות ביער" היא העובדה שיש כאן בעצם שישה מיני-סרטי תעודה על אנשים כמעט אקראיים, ועל איך דפש מוד כתבה את פסקול החיים שלהם.

(צילום: באדיבות הוט)

(צילום: באדיבות הוט)

האישה מצרפת שתאונת דרכים בגיל 25 גרמה לה לאיבוד זיכרון מוחלט, שאילץ אותה לשוב לכיתה א' כדי ללמוד לקרוא ולכתוב, אבל את דפש מוד היא זכרה. או הנערה ממונגוליה שלמדה אנגלית באמצעות שירי הלהקה שעזרו לה להרגיש שהיא לא בקצה הכי נידח בעולם. או הגבר הברזילאי שמצא בשירים של הלהקה את האומץ לצאת מהארון בפני הוריו הקתולים. או האישה האמריקאית, שמתמודדת עם הסטיגמה שכל הנשים השחורות אמורות לאהוב היפ-הופ, והלהקה עזרה לה להתגבר על משברים בחייה.

ולבסוף, הכוכב האמיתי של הסרט - המוזיקאי מקולומביה שהקים עם שני ילדיו להקת קאברים לשירי דפש מוד, ומילותיו של מרטין גור עזרו לו להתמוד עם הגירושין שלו. כשהוא פורץ בבכי באמצע Precious אי אפשר שלא להתרגש איתו ולהבין את מה שהסרט באמת מנסה לעשות: להקשיב ללהקה מבעד לעיניים ולאוזניים של הקהל שלה, ולהוכיח את העובדה - שנחשפת שוב ושוב בכל טור טור של הלהקה בשיר Never Let Me Down Again - שבהופעה של דפש מוד, הקהל הוא הכוכב האמיתי.