ללכת מכות עם סולן "אואזיס"
ספר הזכרונות של המוזיקאי מארק לנגן הוא הדבר הכי סקס סמים ורוקנרול שאפשר להשיג ב-2020
זאת כבר מזמן חתיכת קלישאה להגיד שהרוק מת. קצת כמו להכריז היום שהספרות מתה. נכון, המעמד שלהם כבר לא חד משמעי כמו פעם, ועדיין: רדיו, קולנוע, טלוויזיה, משחקי מחשב, אינטרנט - כולם ניסו לקבור את הספרות, כולם אולי נתנו בה איזה ביס (וגם על זה אפשר להתווכח), ועדיין היא כאן.
אותו דבר עם הרוק. המיתוס של "כוכב רוק" חטף כמה אגרופים רציניים, כבר לא מחליקים להם הרפתקאות עם גרופיות והשלכת טלוויזיות מהחלון, ונכון, ראפרים עושים הרבה, הרבה יותר כסף. גם דיג'יים. גם נועה קירל. אבל לחלקים החשובים של מיתוס הרוק עצמו זה לא משנה. זה אפילו טוב להם, משחרר אותם ממשא כבד שהם אף פעם לא היו טובים בלהתמודד איתו.
למה היינו צריכים את כל ההקדמה הזאת? בשביל לדבר על הממואר החדש – ספר זכרונות, פחות מחייב מאוטוביוגרפיה ויותר כיפי ממנה – של מארק לנגן, Sing Backwards and Weep. לנגן הוא חתיכת דמות. הייתה לו קריירה מפוארת הן כאמן סולו והן בלהקות סקרימינג טריז, גאטר טווינס עם גרג דולי וקווינס אוף דה סטון אייג'. הוא גם הופיע בארץ מספר לא מבוטל של פעמים עם כמה וכמה מהפרויקטים שלו. נאמר זאת כך, הוא מסוג האנשים שמביאים לשחק את השטן בסרטים אמריקאים אפלים. מבחינה מוזיקלית הוא אולי עושה רוב הזמן רוק יחסית קשוח ועמוס גיטרות, אבל הפרסונה שלו היא יותר של בלוזיסט צרוד ואפל, סוג של בן רוחני מורד של טום ווייטס.
מדובר בספר קשה, אפל, קשוח וגם די מצחיק לפעמים - בדיוק כמו הכתיבה שלנגן הרגיל את המאזינים שלו אליה במשך יותר מ-35 שנות קריירה. החומרים שלו הם סטנדרטיים בחוסר הסטנדרטיות שלהם: ילדות מחורבנת, אלימות, אלכוהול, עוד אלכוהול, סמים, עוד הרבה סמים, רוקנ'רול, קנאה, טעם של הצלחה, ואז מיד טעם של עוד הרבה סמים, רגעים קצרים בפסגה ושנים ארוכות בתחתית.
הכתיבה של לנגן מרפררת בבירור לסופרי "ביבים אמריקאיים" כמו צ'ארלס בוקובסקי וג'ים תומפסון, ויש גם משהו בטון הכללי שמזכיר את מותחני הפשע הנפלאים של אלמור לאונרד. רק שכל אגרוף, כל הזרקה וכל השפלה מכים הרבה יותר חזק ברגע שנזכרים שהכל אמיתי, אמיתי, אמיתי לגמרי.
Sing Backwards and Weep הוא לא פחות מספר חובה, אפילו למי שלא ממש מכיר את המוזיקה של לנגן (למרות שקשה לדמיין איך מישהו יקרא אותו בלי לרוץ לבדוק את הדיסקוגרפיה שלו תוך כדי). הוא טעון באיזה כוח מיידי שגורם לו לעורר אמוציות שלכאורה זורקות אותך לתקופה אחרת, כשכוכבי רוק באמת שלטו בכיפה ואוטוביוגרפיה (סליחה, ממואר) של מוזיקאי יכלה לעורר שערוריות.
והשערוריה שהוא עורר מיד עם צאתו הייתה הכי כיפית שאפשר: לנגן מתאר באחד מהפרקים טור כושל של סקרימינג טריז בתור חימום לאואזיס (מ-1996!), וטוען שליאם גלאגר, האיש עם הפיוזים הכי קצרים בבריטניה (אחיו ושותפו לשעבר ללהקה, נואל, תיאר אותו פעם כ"איש עם מזלג בעולם של מרק") עזב את סיבוב ההופעות כי הוא פחד ללכת מכות עם לנגן. גלאגר, כמובן, לא פספס את ההזדמנות להצית מחדש ריב בן 25 שנה וכמעט קבע איתו שוב מכות אחרי בית ספר, רק שאין בית ספר והשניים מופרדים על ידי אוקיינוס. איך אפשר שלא לרצות לקרוא ספר שיכול לעורר אמוציות כאלה?
לפנייה לכתב/ת 
