זו הזדמנות נדירה למשטר נשיאותי בישראל
סמכויות ההנהגה לנשיא, ממשלה רזה ומקצועית, הפרדת רשויות משופרת, שימועים בבית הנבחרים והשפעה אזורית בבחירות. הממשלה הרחבה שקמה יכולה לשנות את השיטה לכזו שתמנע את הכאוס הפוליטי שאליו התרגלנו
תהליך הרכבת הממשלה החדשה, תוצאותיו, תחושת המיאוס הגוברת בציבור, ועוד קודם לכך חוסר-היכולת לגבש קואליציה במשך שלוש מערכות בחירות רצופות, מבהירים שוב עד כמה נדרש שינוי שיטת המשטר במדינת ישראל.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בשיטה הקיימת, המשטר הפרלמנטרי, כל דאלים גבר. המפלגות – קטנות כגדולות - מנצלות עד תום את יכולתן (ובצדק מבחינתן) להשיג הישגים קצרי-טווח המיועדים בעיקר למגזר מסוים על חשבון כלל הציבור. הממשלות תלויות על בלימה ונתונות לחסדי מספר קטן של פוליטיקאים שיכולים לפרקה בכל יום נתון. אין איזון מספיק בין נבחרי הציבור בבית המחוקקים לבין חברי הממשלה, ואין ייצוג הולם לאזורים או מחוזות. בנוסף, הממונים לתפקידי שרים לא הולמים את הניסיון ואת תחומי העיסוק שלהם, וסמכויות ורשויות עוברות מיד ליד, יוצרות בלבול וחוסר סדר ציבורי, ומכבידות על הציבור בבירוקרטיה ואסדרה.
במציאות הפוליטית הנוכחית, כשבישראל מכהנת ממשלת אחדות רחבה עם רוב קואליציוני גדול, נפתח חלון הזדמנויות נדיר להניע תהליך לשינוי שיטת המשטר. מהות השינוי תהיה במעבר למודל המערב בין השיטה הפרלמנטרית לשיטה נשיאותית.
ראשית, סמכויות ראש הממשלה יועברו לנשיא המדינה, שיהיה ראש המדינה ויהווה את התפקיד הביצועי הראשון במעלה במערכת הפוליטית, בעוד ראש הממשלה יקבל סמכויות ניהול ואחזקה מוגבלות, ויתפקד כמעין מנכ"ל המתכלל בין משרדי הממשלה ודואג שמדיניות נשיא המדינה תצא מן הכוח אל הפועל.
נשיא המדינה ייבחר על ידי הציבור באופן ישיר ובפתק אחד עם מפלגתו, על מנת למנוע מצב שבמסגרתו יש בבית הנבחרים רוב לעומתי שישתק את ניהול המדינה.
כהונת הנשיא תארך חמש שנים ותוגבל לשתי קדנציות עם אפשרות להארכה נוספת של חמש שנים, באישור מיוחד של בית הנבחרים. במהלך הקדנציה של הנשיא לא ניתן יהיה להדיח אותו והוא ייהנה מחסינות משפטית התקפה אך ורק לזמן כהונתו.
שר לא יוכל לכהן במקביל כחבר בבית הנבחרים. כך יוכל בית המחוקקים להתמקד בתפקידו – פיקוח על הממשלה – באופן הטוב ביותר. זאת בניגוד למצב כיום, שבו שר אמור לבקר את עצמו ואת חבריו, וממילא כמעט ואינו עוסק בכך אלא בעיקר בתפקידו הממשלתי.
בית-הנבחרים עצמו יחולק לשניים: נבחרי ציבור מרשימה ארצית ונבחרי ציבור אזוריים שייבחרו במחוזות מוגדרים, והדבר ישתקף בבחירה בפתק ההצבעה. המטרה בחלוקה זו היא לאזן בין השלטון המרכזי לבין הרשויות המקומיות והאזוריות.
בחיי היום-יום, האזרח מתעניין יותר במתרחש בסמוך לביתו, בשכונתו ואזור מגוריו, ופחות ברמה הארצית. בשיטה הקיימת, לאזרח אין ייצוגיות אזורית אמיתית והממשל המרכזי נהנה מעוצמה חסרת תקדים ביחס אליו. בשיטה המערבת בין הלאומי לאזורי ניתן גם לצמצם חיכוכים והתנצחויות מיותרות בנושאים רגישים ומורכבים, כמו דת ומדינה.
בשיטה המתוקנת ייבחרו שופטי העליון בתהליך המערב את שלוש הרשויות, אך מי שיקבע לבסוף הוא נשיא המדינה. ועדה שתכלול נציגים מהרשות השופטת, הממשלה ובית הנבחרים, תגבש רשימה של מועמדים (לכל רשות תינתן אפשרות לבחור מספר מסוים של מועמדים). ממנה יבחר הנשיא את המועדפים עליו, ואלה יידרשו לעבור שימוע בבית הנבחרים שאמור לאשר את בחירת הנשיא.
בסיכומו של דבר, הביטוי והרצונות הפוליטיים של אזרחי ישראל יבואו לידי ביטוי בשיטה הנשיאותית המעורבת באופן הולם יותר. הם ייהנו מיציבות פוליטית וממשילות שדרכה ניתן יהיה להוציא לפועל את סדרי העדיפויות שלהם – הן ברמה הארצית הלאומית והן ברמה האזורית.
"מלחמת הרשויות" תצומצם, כאשר כל רשות תדע את סמכויותיה בהתאם לחוק ברור שיוגדר. הממשלות שיוקמו יהיה מוגבלות במספר חבריהן, עם משרדי ממשלה מצומצמים וחיוניים בלבד, כאשר אף מפלגה לא תוכל לסחוט תפקידים ומשרדים מהנשיא – מהלך שיחסוך כספים רבים ויצמצם בירוקרטיה ואסדרה.
- עומר דוסטרי הוא חוקר ב"מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון" ודוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
