ירושלים של זהבה
זהבה גושן, היא גודאי בשמה האתיופי המקורי, עשתה את הניסיון הראשון שלה לעלות לארץ בגיל 7 וחצי בערך, אך היא ומשפחתו של אחיה נאלצו לחזור על עקבותיהם אל הכפר. שנה וחצי לאחר מכן, הם עלו ארצה, עם המשפחה כולה, לראות את הזהב של ירושלים עליה חלמו. לרגל יום הזיכרון לזכר כ-4,000 היהודים שנספו בדרכם מאתיופיה לארץ לפניכם שני סיפורים של נשים חזקות יוצאות העדה
שמי האמיתי גודאי מהרט, אך כיום בארץ אני נקראת זהבה גושן. אני בת 46, מתורגמנית, בעלת תואר ראשון, נשואה ואמא לארבעה ילדים. אני לא ממש זוכרת את תאריך הלידה שלי, או את חגיגות יום ההולדת בילדותי בכפר, אבל לעולם לא אשכח את מסע העלייה שלי לישראל. מסע אליו יצאתי, פעמיים, בדרך הנכספת אל ישראל, אל ירושלים.
הניסיון הראשון לעלות לישראל היה טראומטי עבורי. אחי הגדול, יחד עם אשתו ובתו, הבטיח להורינו שישמור עליי היטב בדרך, והוריי הסכימו שאצטרף אליהם למסע. הם שילמו ממיטב כספם למאבטחים, ובמקביל ציידו אותנו בכסף שהוחבא היטב בבגדים, בתיקים ואפילו בצמות השיער.
צעדנו במשך למעלה מחודש, בעיקר בלילות עקב החום הלוהט, לאור הירח שליווה אותנו במסע. המאבטחים לצידנו העניקו לנו ביטחון, אך ברגע האמת, התברר שהם כלל לא היו ערוכים להגן עלינו.
באחד הלילות עצרו אותנו שודדים. אחד מהמאבטחים ניסה לירות בנשק לעברם, אך לא הצליח, ובפעם השנייה שניסה, הכדור נורה לעבר השמיים. המאבטח השני קרא לנו לרוץ לצד אחר, כדי שהשודדים לא יתפסו אותנו, ורצנו מתוך בהלה ופחד אל החושך. במשך שש או שבע שעות רצנו תך דריכה כואבת בשטח קוצני ודוקרני, כשהגענו אל מקום מבטחים, פתאום הבנתי שאני נמצאת רק עם חלק מהקבוצה, ואחי ומשפחתו אינם לצדי.
לבד, בחושך מוחלט
בכיתי בלי סוף במשך כל הלילה, כולם סביבי נרדמו מהעייפות ורק אני המשכתי לבכות, הירח נעלם, אור הבוקר עוד לא עלה וישבתי בחושך מוחלט, כשאני שומעת מאחוריי צעדים. הייתי בטוחה שהשודדים מצאו אותנו, ואני מרגישה ומדמיינת שבאים להרוג אותנו, אך לשמחתי, היה זה אחי ובני משפחתו, שמצאו אותי. מסתבר שהוא הצליח לשחד את השודדים בכסף, כדי שייתנו לו ללכת, ואז חיפש את עקבותינו, עד שהגיע אלינו. הודינו לקב"ה והמשכנו ללכת.
לאחר חודש וחצי של צעידה קשה, הגענו אל גבול סודן. טרם כניסתנו לשם, עצרו אותנו שני אנשים שסיפרו לנו שיש שם צרות, לאחר שאחד מהסודנים נרצח, וכי הם לא ממליצים לנו להיכנס פן יהרגו אותנו. מתוך חשש כבד לחיינו, נאלצנו לחזור על עקבותינו, חזרה אל הכפר.
אומרים שהכל משמיים, ואולי חזרתנו לכפר, היא זו שגרמה לכך ששנה וחצי לאחר מכן, כל המשפחה יצאה למסע חדש, בדרך לישראל. ההחלטה הגיעה כאשר קרוב משפחתה, שהיה חייל בצבא האתיופי, בא להתארח בביתנו שבכפר במשך חודש, וזה נודע לשלטונות. מכר של אבא אמר לו " אם תצא היום, תציל את ילדיך".
ושוב נצאה אל הדרך
אמי החליטה שאינה ממתינה יותר אלא מתארגנת מיד ליציאה למסע, אך אבא, שהיה אורג בדים התחייב להכין בד ארוג מיוחד לכבוד כלה שעמדה להתחתן, ואמר שאינו יכול להשאיר אותה ללא הבד. הדוד שלי החליט שיעזור לו לסיים את עבודתו במהרה, וכך, לאחר התארגנות קצרה, עם כל בני המשפחה, הגרעינית והמורחבת, יצאנו שוב אל הדרך.
הדרך היתה מורכבת מאוד, קשה ומייגעת, אבל חווינו נסים של ממש. לדוגמא, באחד הימים, כשלא יכולנו לשתות את המים המבעבעים, שהצלב האדום סיפק לנו, שלהטו מרוב החום, אחי הצעיר יצא כדי לשאוב מים ממעיין שהיה באזור.
לצד המעיין ישב בחור סודני, שתפקידו היה לתת למבקשים כלי לשאיבת המים, למזלו הרע של אחי, החבל נשמט מידיו והכלי נפל אל תוך הבאר. הסודני כעס עליו והכריח אותו להיכנס אל הבור ולהביא את הכלי, דבר שבוודאות הטיל סכנה על חייו.
למזלנו, היה שם אדם שראה את הנעשה, והצליח, בעזרת כסף שנתן לסודני, לשחרר את אחי מהעונש הנורא. נס נוסף שקרה לנו בדרך, קרה כשהעלו אותנו למשאיות. המקום היה עמוס, נדחקנו כולנו, כמו תרנגולים בלול, אל המשאית, מפוצלים זה מזה. באחת מהמשאיות ישבה גיסתי, ובשנייה ישב אחי ובנו בן ה-4. המשאית בה ישב אחי התפרקה מרוב עומס, והילד שנבהל, ברח מידיו ונעלם בתוך ההמולה. במשך לילה שלם חיפשו אותו וחששו לחייו, עד שבדרך נס מצאו אותו אנשי הצלב האדום והחזירו אותו אלינו.
דבר אחד החזיק אותנו בחיים כל הדרך הזאת - השאיפה להגיע לירושלים. אני זוכרת שבילדותי בכל פעם שדיברו על ירושלים, נאמר לנו שירושלים היא כולה זהב, זוהרת, נוצצת, והזהב עוטף אותה מכל עבר. כשנחתנו בשדה התעופה וכולם התכופפו כדי לנשק את האדמה, הסתכלתי סביב, חיפשתי את הזהב, ולא ראיתי כלום. חשבתי שאנחנו נוחתים ישר בירושלים. חודש אחר כך לקחו את כל המשפחה שלנו אל הכותל המערבי.
אנחנו האמנו שבית המקדש קיים ובנוי, אך לעינינו נגלה הכותל, קיר אחד שנותר מבית המקדש. אני אישה מאמינה, דתייה, תושבת קריית ארבע בעבר, ובית שמש בהווה ובוגרת אולפנה, וירושלים עבורי היא עדיין אחד הדברים המרגשים והנפלאים. אני כל כך שמחה שמשפחתי זכתה להגיע לכאן, להגשים את החלום ולראות את ירוסלם, הוריי כבר אינם בחיים אבל הם זכו לחיות כאן שנים ארוכות.
חלקים נוספים מסיפור חייה של זהבה גושן, מופיע בספר בשם "גודאי" שכתבה יחד עם מעיין בן הגאי, השתיים מקיימות ברחבי הארץ הרצאות בנושא.
- ביום ירושלים, מציינת קהילת יוצאי אתיופיה את יום הזיכרון הלאומי לזכרם של כ-4,000 יהודי אתיופיה נספו בדרכם לארץ ישראל. מיזם "סיפור על הדרך" של החברה למתנ"סים הארצית, פועל במטרה להביא את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לכל אזרח בארץ, באמצעות עדויות אישיות וסיפורי עלייה של מתנדבים, המתקיימים בקונספט של "זיכרון בסלון". גם השנה יתקיימו מפגשים אלו, אך הפעם על-ידי אירוח ב"זום". בעמוד הפייסבוק של החברה ניתן לצפות בשידור טקס מיוחד, שנערך בהפקה משותפת של רשת המרכזים הקהילתיים נתניה מזרח, של המחלקה לנגישות והשתלבות, באמצעות מיזם "סיפור על הדרך", המחלקה לזהויות בחברה, ועיריית נתניה. לצפייה בטקס לחצו כאן .
- ניתן להדליק השנה גם נר וירטואלי לזכר הנספים. לחצו כאן להדלקת נר.
ליאן לאני, סטודנטית לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה, הפיקה במסגרת לימודיה במכללה סרטון על חברתה הטובה קרן ראדה. הסרטון עוסק בעליית יהודי אתיופיה ובאתגרים איתם הם מתמודדים דרך סיפורה האישי של ראדה.
"הגזענות וחוסר הקבלה של הקהילה האתיופית בחברה הישראלית לא מובנת לי", מספרת לני. "בזמן שאני מכירה אישה חכמה, יפהיפייה וישראלית בדיוק כמוני, אנשים רבים רואים בה צבע עור ולא יותר מזה".
והוסיפה: "דרך האמנות שלה מנגישה קרן את התרבות האתיופית והיופי שיש לה להציע לקהל רחב יותר. האותיות והטקסטורות הן הדבר שמחבר בין חלקי הזהות שלה. מותג התכשיטים 'שלה, אלמנש', מביא לידי ביטוי את הנכונות שלה לקרב את כלל האוכלוסייה לתרבות המגוונת והמרתקת עליה גדלה. לצערי אין ספק שהדרך ליחס שווה וביטול הגזענות עוד ארוכה, אבל אני בוחרת להאמין שאת כל הטוב שאני מקבלת מקרן, החברה הישראלית תהיה מוכנה יום אחד לקבל מהקהילה האתיופית כולה".
צפו בסרטה של ליאן לאני "אלמנש":
לפנייה לכתב/ת 
