"שלילי זה החיובי החדש"

את כשרון הכתיבה והמשחק ירשה דורית פלד הרפז, קומיקאית, שחקנית ומטפלת, מסבתה ומאמה. "סבתי, נדיה שפרונג, הייתה מספרת סיפורים מחוננת. היא ניחנה בדמיון מטורף, הייתה אשה מצחיקה מאד, שאהבה ספרים ונהגה לצטט את אלכסנדר פושקין (נחשב לגדול המשוררים הרוסיים. י.ו.). משחר ילדותי נהגתי להקריא לה דברים שכתבתי. "את פושקין", הייתה מחבקת אותי בתגובה. אמי, רעיה, ירשה ממנה את יכולת הסיפור וההומור. כך שאני דור שלישי למשפחה של נשים חזקות, מצחיקות, שמייצרות דרמות בחיים. מחומרים אלו בנויים המחזות, שאני כותבת ומופיעה בהם".

דורית פלד הרפז( )

פלד הרפז, בת 59, נולדה בעפולה. כבר במהלך שירותה הצבאי כתבה סרטים, ועם שחרורה למדה בביה"ס למשחק בית צבי. מאז ועד היום, המשחק הוא חלק בלתי נפרד מחייה, אם בכתיבת וביום מחזות לילדים, נוער ומבוגרים, אם כשחקנית רצינית וקומית, ואם כמטפלת באמצעות המשחק. "בשל עבודתי כדרמה תרפיסטית, יש למחזות שאני כותבת אופי קומי. המחזות תמיד נוגעים וחוקרים את נפש האדם, ותוהים על הבחירות שהוא עושה בחייו".

אחד הנושאים החשובים לה הוא העצמת נשים. האג'נדה הזו הביאה לכתיבת המחזה "נשים מדברות נשים", שמציגה נשים, הבאות לטיפול פסיכולוגי ומשנות את חייה של המטפלת, מחזה בו היא עצמה גם שיחקה, ואת מופע הסטנד אפ "אישה כמוני". גם במרכז המחזה "אלוהים משאיר סימנים", שכתבה לפני כ־ 8 שנים, נמצאת אשה, פאני, שבוחנת מחדש את חייה. "זה מחזה עם אופי מיסטי טיפולי", ומוסיפה באותה נשימה על השיטה הטיפולית שלה, PHD, באמצעותה היא מטפלת במטופל, כשהוא הדמות הראשית במחזה של עצמו. כי בסוף, גם בדרך הרצינות וגם בדרך הומור, המטרה שלה היא להביא את האדם להבין את עצמו, כי רק הוא יכול לטפל ולסייע לעצמו.

הרצינות וההומור, שמשמשים אצל פלד הרפז בערבוביה, יצרו בין היתר את הפולניה, גיציה קוחנה, מומחית בינלאומית לחשיבה שלילית, שהקו המנחה אותה הוא "שלילי זה החיובי החדש".

תסבירי

"באמצעות גיציה רציתי להעביר ביקורת על החברה", היא מספרת. "יש כאלו שעפים על הדמות ויש שזועמים עליה, אבל החשוב הוא שלא מתעלמים ממנה. גיציה היא גם כמובן האלטר־אגו שלי. כשאני כותבת אותה, אני חייבת לדבר במבטא פולני, אחרת החומרים לא מגיעים לי לראש".

אנחנו יושבות על מרפסת דירתם המעוצבת שלה ושל בעלה, אודי הרפז, מלחין מוזיקה לסרטים וטלוויזיה, שגם מלחין את המוזיקה לכל ההצגות שלה, להם שתי בנות. תוך כדי הגשת פשטידה מעשה ידיה ושתייה קרה, היא מתייחסת למשבר הקורונה, שעבור אנשי התרבות בכלל והתיאטרון בפרט, עדיין מתקיים. "תחום התרבות ספג מכה קשה במיוחד", היא מתייחסת ושולחת מבט עצוב. "אומרים שההצגה חייבת להימשך, והיא אכן חייבת, כי מדינה בלי אמנות, היא מדינה בלי נשמה, ובלי נשמה אין חיים! היהודים הקימו תיאטרון בגטאות כדי לשרוד, העם היהודי נודע בזכות חיי הרוח שלו. זה חלק מה־ DNA שלנו. לכן, אני מאמינה שהכול יחזור. זה ייקח עוד קצת זמן, בעיקר כי הממשלה היום מכוונת עקום, אבל אי אפשר יהיה לנו בלי זה".

דורית פלד הרפז( )

כיוצרת, איך זה לחלוק חיי נישואין עם יוצר?

"אודי מבין כמעט את כל מה שאני עוברת כאמנית יוצרת. שנינו עובדים מהבית ונמצאים המון שעות יחד, לפעמים זה סיר לחץ לא פשוט. המזל שאנחנו יודעים לריב. אני לא אדם שקל לחיות איתו. למזלי, לא באתי מבית עשיר, כך שברור לי שהוא לא איתי בגלל הכסף. אני חושבת שהוא נשאר איתי, כי אני מצחיקה אותו ביומיום. האמת שיש לו הומור משונה. בבית הוא צוחק מדברים שאני אומרת או מדמויות שאני עושה לו, אבל החומרים שלי בעבודה־ לא מצחיקים אותו בכלל. כך למדתי, שאם אני כותבת קטע והוא לא צוחק, ברור לי שהקהל ימות מצחוק. אם הוא צוחק מקטע שכתבתי, אני מורידה אותו מהמופע. אודי הוא מוסיקאי מחונן וכותב את המוסיקה לכל ההצגות שלי. כשאני אומרת לו שאני מאוד אוהבת את הכתיבה שלו, הוא לא מתרשם, כי אין לי אוזן מוסיקלית, ואני לא מסוגלת לשיר מילה אחת בלי לזייף. אחרי 30 שנה של ביחד, אני עדין לא מבינה איך הזוגיות שלנו משגשגת. אנחנו שונים כמעט בכל פרמטר בחיים. הוא מסודר ואני מבולגנת, הוא צמחוני ואני אוהבת בשר, הוא איש של בוקר ואני של לילה, הוא חי בקצב איטי ואני מהיר. אבל עובדה, אנחנו יחד".

עד כמה משמש ההומור כלי להתמודד עם לחצים ופחדים, למשל, בתקופת הקורונה?

"היכולת לצחוק על דברים מאפשרת לפרוק את הלחץ מהדבר עליו צוחקים. הומור משמש גם כהגנה, כשאני צוחקת על משהו, הוא הופך פחות מפחיד. לכן כשפרצה הקורונה, הרשתות החברתיות נמלאו בדיחות ומערכונים. ההומור מרחיק, אפילו אם לרגע, את הבעיה".