בהצלחה לטראמפ מול מעצמות-העל האמיתיות
החסינות מאפשרת לרשתות החברתיות לזהם את שוק המידע. המניעים של נשיא ארה"ב במלחמה מולן מגוחכים, אבל זה לא אומר שהוא טועה
דונלד טראמפ נגד טוויטר(צילום: AP)
המניעים שלו פסולים, אבל בשורה התחתונה ‑ דונלד טראמפ צודק. היוזמה החדשה שלו להגביל את החסינות שלה זוכות הרשתות החברתיות לגמרי במקום. אולי, אפילו, היא מגיעה מאוחר מדי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
נשיא ארה"ב התגולל לפני ימים אחדים על טוויטר, אחרי שהרשת הטילה ספק באמינות ציוצים שלו. בתגובה הוא פתח ביוזמה לשינוי חקיקה שיטיל על הרשתות החברתיות אחריות על התוכן שמתפרסם בהן. נשמע לכם עניין לטהרנים שמעבירים את זמנם בכנסים על חופש הביטוי? ממש לא. מדובר ברעידת אדמה.
בשנות ה-90, כשהתגלה הפוטנציאל הענק של האינטרנט, הרגשנו שמוציאים אותנו מעבדות לחירות. חופש מעריצות של רודנים ששולטים על אמצעי התקשורת וקובעים מה נדע; חופש משליטה של תאגידים מסחריים שקובעים מה נקנה וכמה נשלם. פתאום כל אחד יכול להפיץ ולצרוך מידע בלי תיווך ובלי שליטה מרכזית.
עבור המדינות הדמוקרטיות זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הן מיהרו לספק לחברות האינטרנט הגנה משפטית שפוטרת אותן מאחריות על המידע שמפרסמים הגולשים, כדי לעודד יזמים להקים אתרים. הרשתות ביקשו: אל תתייחסו אלינו כמו למו"לים, אנחנו רק צינור. גם המערכת המשפטית התלהבה. היא רצתה לעודד יזמים להקים במה לאנשים שלא היה להם איך להתבטא בעידן התקשורת המסורתית.
ב-1996 חוקק בארה"ב חוק שמעניק לרשתות חסינות כמעט מוחלטת מפני תביעות, וזה עבד. כך באו לעולם פייסבוק, טוויטר וחבריהן. עד היום הן רואות עצמן כלוח מודעות. מי שמחליט להדביק עליו את הפשקוויל שלו, הוא ורק הוא אחראי על התוכן.
אבל מה שלא הבנו ב-96' זה שיצרנו מערכת אוטו-אימונית קטלנית. התקשורת החדשה, שנועדה ליצור דמוקרטיזציה של שוק המידע, החלה לתקוף את השוק הזה בעצמה. המציאות הוכיחה שהטכנולוגיה שלה היא הרבה פחות צינור ניטרלי להעברת מידע, והרבה יותר מו"ל שמעצב את המידע הזה.
הגנטיקה של הרשתות היא מנגנון שיודע לעשות דבר אחד: למשוך תשומת לב כדי להגדיל חשיפה לכמה שיותר גולשים. זו התכלית וכך מתוכנת האלגוריתם שמנהל את העסק. מכאן הדרך קצרה לשיטפון המוכר של תוכן כוזב, מתלהם, וולגרי וקיצוני. זה פשוט מושך יותר תשומת לב.
לפני ארבע שנים פיתחה מיקרוסופט "בוט" (תוכנת בינה מלאכותית) בשם "טאי", שהמטרה שלו הייתה לעורר כמה שיותר שיח בטוויטר. תוך שעות מהרגע שהוא עלה לרשת הוא התחיל לקלל, להפיץ ציוצים גזעניים, להלל את היטלר ולהשפיל נשים. התוכנה פשוט לימדה את עצמה לעשות את זה, כי היא ראתה שזה מה שמעצים את שיח הציוצים. מומחי מיקרוסופט נאלצו להרוג את טאי עוד בטרם מלאו לו 16 שעות. אז גם הבנו סופית שהחסינות שהענקנו לרשתות אפשרה להן להפוך למעצמות-על שמזהמות את שוק המידע כי זה משתלם להן.
ביקשנו חופש מעריצות התקשורת המסורתית, אבל עברנו לשרת את מולך המדיה החדשה. מארק צוקרברג יחליט למי נצביע (כפי שלמדו האמריקנים על בשרם בבחירות האחרונות), ג'ף בזוס יחליט מה נקנה, ועכשיו – יוסטון, ווי הב א פרובלם. אם נמשיך לתת למעצמות הדיגיטל חסינות על התוכן, האלגוריתם יחסל את הדמוקרטיה שעליה הן נועדו להגן. אם נשלול את החסינות, אף יזם לא ייקח סיכון ויקים חברות שיתחרו בהן, וכך ננציח את מעמדן.
טראמפ בחר באפשרות השנייה. מניעיו מגוחכים באופן שמטיל ספק לגבי כוונתו: הרשת מפריעה לו לצייץ פייק ניוז, אז הוא יוזם חקיקה נגד פייק ניוז? נו, באמת. אבל מה זה משנה – העיקר שיהיה לו בהצלחה.
- משה פרל הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב ובקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
