לצעוד, כדי שלבת שלך זה לא יקרה

אם אלימות כלפי נשים היא מכת מדינה – אזי זה עסק של המדינה, ויש לנו הזדמנות לדרוש ממנה לטפל בזה. מכל עשרות השרים החדשים וסגניהם

רעות ענברפורסם: 01.06.20 , 12:04

"גל מיכל". מיכל סלה

כל כמה שבועות נפתח חלון הזדמנויות קטן ונורא, שבו המובן מאליו הופך לפתע לכותרת הראשית: יש תופעה כזו, אלימות נגד נשים, ונשים מתות ממנה. זה ככה כל שנה, ובכל זאת משהו בטבע שלנו רוצה למצוא איזו מסגרת: "בצל הקורונה, שלוש נשים נרצחו...", או "ברקע המיתון הכבד: גל אלימות נגד נשים". זה מובן, הרצון למצוא סיבה, להצליח להרחיק את הסכנה המחרידה הזו מהנשים האהובות עלינו, מהחיים הנורמטיביים שלנו. ובכל זאת, נשים נרצחות גם בימי סוף קיץ נעימים. הן נרצחות גם במשפחות הכי טובות.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

"גל מיכל", כך כינתה זאת ליאת סלה-פריימן, אחותה של מיכל סלה ז"ל. גל של נשים שצעדו אל תוך אור הזרקורים והתחילו לספר: לספר על הרגעים הקטנים, המפוררים, היומיומיים, שמהם עשויה האלימות. רווחים כל כך שכמעט כל אישה תבין מיד במה מדובר. זו הייתה, אולי, השנה שבה הפסקנו לברוח מזה והתחלנו להפנים: זה באמת יכול לקרות לכל סוגי הנשים. זה באמת עלול לקרות למי שאני אוהב.

כל עוד נמשיך להתייחס לזה כאל תופעת שוליים של גברים משוגעים, אנשים שאין לנו שום קשר אליהם, שהם לא חלק מאיתנו, נמשיך להיות עיוורים למסמרים שמקבעים את האסון הזה לפני החברה שלנו. הציפייה האילמת מנשים ובנות מועברת אלינו כבר בגן, היא חבויה באגדות ילדים, בסרטים מצוירים, בטקסים מסורתיים ובפתגמים שכולנו מפזמים בלי לחשוב.

מלמדים אותנו שהזכאות שלנו לכבוד, לחסד, לאהבה — תלויה בהיענות המוחלטת שלנו לצורכי הזולת. אחרת אנחנו לא "טובות". אם העדפנו את עצמנו, אם סירבנו, אם עשינו משהו לא פופולרי, יש לזה מחיר. זה מתחיל ב"הוא מושך לך בצמות כי הוא אוהב אותך", ונגמר ב"מסכן בעלה". לפעמים, זה נגמר ב"מסכנה, לא ידענו, מי היה מאמין".

להיענות, להבליג. ולא רק "המוכות האלה", המדומיינות. כולנו. כשגבר עוזב אישה משוגעת, מכורה, מהמרת — אומרים שהוא "התחמק מכדור". כשאישה עושה את זה, אומרים שהיא "נטשה אותו ברגעים הכי קשים שלו". אז את מבינה טוב מאוד: חוסר הכבוד הוא תוצאה של הכישלון שלך, ולכן הוא מביש. אז את שותקת. ואת בטח לא עוזבת, את לא רוצה להיות אחת מהנשים האלה, הנוטשות, המאכזבות.

בבקשה אל תספרו לעצמכם שאין לזה שום קשר אליכם. כל כך הרבה נשים ממשפחות אוהבות ספגו פלישה לגופן ונפשן ולא אמרו מילה. זה דחוף, ואי אפשר יהיה לדעת, עד שלא נחשוב על זה ונדבר על זה כאילו זה שלנו.

וכן, אם זו מכת מדינה — זה עסק של המדינה. ויש לנו הזדמנות פז לדרוש את זה ממנה. עשרות שרים וסגניהם חולשים ביחד על תקציב של יותר מ-400 מיליארד שקל בשנה. רגע לפני שהממשלה החדשה קובעת סדר עדיפויות, הציבור חייב להראות לנבחרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לפשל שוב, אחרת זה יעלה להם ביוקר בקלפי. הרי רק ככה הם מבינים.

הערב (יום ב') תצעד בתל אביב מחאה מיוחדת, צעדה למי שלא מוכן לעמוד מנגד ולקוות שלבת שלו זה לא יקרה. צעדה למי שמבין שכל עוד זה העולם שלנו, אין הגנה. בואו לדרוש ביטחון וכבוד לכולם ולכולן. זה אמור להיות מובן מאליו, אבל זה לא יהיה מובן מאליו עד שלא תצאו מהבית.