בתי עוררה את השד המגדרי בחברה הבדואית
המנהל שהעיר לה על חולצה עם שרוול קצר הוא חולייה בשרשרת הגברית-שבטית שגודעת את התקווה של נשים צעירות בנימוק של "חוסר כבוד"
נוזהה אל-אסד אל-הוזייל
צפיתי במחאת המכנסונים של הנערות והערצתי אותן. הן עודדו צעירות כמוהן לא להיכנע, לא להרכין ראש ולא לשתוק, ועוררו שוב את השאלות החשובות: מהו הקריטריון של לבוש "מכובד"? מי קובע אותו? למה תמיד ענייני הכבוד קשורים לנשים בלבד?
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
המחאה שלהן עודדה את בתי, בת גילן, להעמיד במקום את מנהל בית הספר שלה, לעמוד מולו בגאווה ולהגיד לו: אין לך זכות להעיר על הגוף שלי או על הלבוש שלי. למה? כי הוא העיר לה על הלבוש שלה. מה היא לבשה? מכנסי ג'ינס ארוכים ורחבים וחולצה עם שרוול קצר.
הדברים האלה נכתבים בדאגה ובזעם כדי להציב תמרור אזהרה מעל מערכת החינוך הישראלית בכלל ומעל מערכת החינוך בחברה הבדואית בפרט. השרוול הוא סולם מטאפורי לקידמה ולהתפתחות של האישה הבדואית הצעירה. מטרת ההתנגדות לשרוול היא להצר את מקומה, להקטין אותה ולהחזיר אותה לשוליים. זה מתחיל משרוול "לא מכובד", ממשיך בבחירה "לא מכובדת" של בן זוג ומסתיים בבחירה "לא מכובדת" של מקצוע.
האמת היא שזה לא מכובד בעיניהם לראות ניצוץ ותקווה בעיניהן של נשים צעירות, ולכן מאוד לגיטימי לשיטתם לקצץ את החלומות והשאיפות שלהן. בחברה הבדואית, שרוול קצר של ילדה מערער את השליטה הגברית, פוגע להם בביטחון וכנראה מאיים עליהם.
כבר לפני שלושה עשורים נלחמתי בפטריארכיה, ולא דמיינתי שגם הבנות שלי ינהלו את אותו מאבק בדיוק. הכול נעשה בשירות רגישות היתר התרבותית, שהגבירה ועיוותה החשיבה המגדרית בקהילה הבדואית. אין טעם לדבר על שוויון מגדרי כאשר מוסד חינוכי שבו לומדות נשים צעירות נמצא בשליטה גברית-שבטית שמחנכת לערכים פטריארכליים.
מדיניות של השקעה ארוכת שנים לשילוב צעירות בדואיות בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה הראתה כי הן פנו לתחומי לימוד שיכינו אותן לתפקידים נשיים או כאלה שיקבלו את ברכת הדרך הפטריארכלית. בעצם, הן המשיכו להתנהל לפי החוזה המגדרי.
רוב הצעירות שהולכות למוסדות להשכלה גבוהה בדרום או ברשות הפלסטינית, לומדות מקצועות שמרגיעים את המצפון הגברי ומעמיקות את אי-השוויון המגדרי. הן לומדות בעיקר את השריעה האסלאמית או ספרות ערבית (מיעוטן לומד ספרות זרה). זה נעשה יומיים בשבוע, בימי שישי ושבת, כאשר הקמפוס ריק, מה שיוצר אקלים קר ומנוכר, גטו אקדמי שלא מקדם אותן. הן לא מתחככות עם החברה הפלסטינית ומתרחקות מהחברה הישראלית.
כדי לחולל שינוי יש צורך בשינוי החשיבה גם ברמה המדינית, בחלוקה תקציבית, במקומות תעסוקה ובייצוג הולם בתפקידים בכירים במוסדות המקומיים. נשים יכולות להיות לא רק מורות טובות, אלא גם משפטניות, כלכלניות ובמאיות שיביאו את סיפור האישה הבדואיות לתודעה הציבורית.
זה לא קל לשנות תפיסה זו, אבל השרוול הקצר של החולצה של בתי העיר את השד המגדרי שאותו מנסים באדיקות להכניס בחזרה לבקבוק. לא ייתכן שבתי הספר בחברה הבדואית ינוהלו כרכוש הפרטי של השבט או של המנהל. לא ייתכן שמי שעומד בראש המוסד החינוכי ומהווה מודל חיקוי לילדינו, נשוי לשתי נשים. לא ייתכן שמנהלים מנכסים לעצמם תארים אקדמיים פיקטיביים כאות של מעמד ויוקרה.
הרגישות התרבותית אינה אלא שיתוף פעולה והסכמה בשתיקה לרמיסת דור חדש של נשים צעירות שרוצות לפרוץ לקדמה ולהיות שוות בין שווים.
ד"ר נוזהה אל-אסד אל-הוזייל היא עובדת סוציאלית ומרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר נוזהה אל-אסד אל-הוזייל
מומלצים
