למה הצוותים הרפואיים מתייחסים למבוגרים כמו לילדים?

השבוע, עברה אמי הליך רפואי בבית חולים גדול באזור המרכז, הליך פשוט למדי, אפילו ללא הרדמה, אבל דרש כמה ימי מעקב באשפוז. ביום שיחרורה ביקשה האחות לדבר עם המלווה שלה. היות שאף מלווה לא היה שם, כי לא היה כל צורך בכך, וקבענו להיפגש עם אמא שלי ברחוב כדי לנסוע הביתה ואולי לעצור בדרך לקפה, אמי שאלה - "למה צריך לדבר עם מישהו"?, האחות ענתה שהיא צריכה להסביר למלווה אלו תרופות היא צריכה לקחת בבית בשבוע הקרוב. "אז למה את לא מסבירה לי"?, שאלה אמי. האחות השתתקה לרגע ויצאה לשאול מישהו יותר בכיר. כשחזרה, אמרה שהיא קיבלה אישור להסביר רק לאדם המלווה.

בואו רגע נעצור. אמא שלי בת כמעט 75 (לא נראית יום יותר מ-70, ואני לחלוטין משוחדת) רופאת שיניים בפנסיה, צלולה לחלוטין, שום סימן שהיא זקוקה למלווה, לא פיזית ולא מנטלית. האם עצם העובדה שהיא עברה את גיל 70 גורמת לכל גורמי הרפואה לראות בה אדם לא כשיר לקבלת החלטות, פשוטות או מורכבות, עבור עצמה?

קחו למשל את ראש הממשלה, שעבר את גיל 70 או את הנשיא, שנמצא כבר בעשור התשיעי לחייו - אף אחד לא מפקפק ביכולות שלהם לקבל החלטות. אז למה כשאנשים בגילם, ואף פחות מהם, מגיעים לטיפול רפואי, הרופאים והאחיות מדברים מעל ראשם ופונים ישירות למלווים כאילו הם לא מסוגלים להבין דבר?

למה צוותים רפואיים, כמעט בכל הדרגים, מתעלמים מהמטופלים שלהם ומדברים מעל הראש עם הילדים או המלווים שלהם? וכאמור, אני מדברת על מצבים בהם המטופלים צלולים ומתפקדים לחלוטין, ורק עצם העובדה ששנת הלידה שלהם היא אי שם באמצע המאה העשרים, גורמת לגישה הזו.

דברו עם החולה ישירות. טיפול רפואי במבוגרים(צילום: shutterstock)

אל תקראו להם "חמודה" או "ממי" - יש להם שם

וזה מתחיל הרבה לפני שמגיעים בכלל למחלקה. כבר במשרד קבלת החולים, עמדנו שתינו מול הפקידה, ואני, שהייתי קבורה כהרגלי בנייד, שמתי לב פתאום שהיא מדברת אליי. "מה הטלפון של אמא, חמודה", היא שאלה. הסתובבתי בתדהמה לראות לאן אמא שלי הלכה. כשראיתי שהיא עומדת לידי, רושפת מעצבים, עניתי לפקידה שהנה היא פה ושתשאל אותה. הפקידה הסתכלה עליי, לא מבינה למה אני לא עונה, ואז פנתה לאמא שלי ובקול הכי מתיילד שהיא יכלה למצוא אמרה: "מה הטלפון שלך מותק?".

אני מבינה שהפקידה רק רצתה להיות נחמדה. זה ברור לי שלא הייתה פה כל כוונה רעה, אבל היא הייתה יכולה להמשיך להיות נחמדה באותה מידה אם הייתה פונה אל אמא שלי בשמה, ושואלת את השאלה בצורה אינפורמטיבית ובעיקר - בגובה העיניים.

השם שלנו, התואר שלנו, 'גברת' או 'מר', מגדירים אותנו מול אנשים, וברגע שעוברים לדבר איתנו ב"חמודה", "מותק", ובמקרים רבים גם "ממי", זה אוטומטית מייצר מדרג כוחות. אם אין לך שם, אתה הופך להיות חסר כל זהות או משמעות, וכתוצאה מכך גם חסר כל יכולת להחליט דבר וחצי דבר על החיים שלך. גם היכולת לזכור את מספר הטלפון שלך.

עלינו למחלקה, ושם שוב האחות פנתה, בעיקר אליי, כאילו הייתי אם שמביאה את בתה ליום הראשון בגן. אני מכירה את המושג ש"מבוגרים הם כמו ילדים", אבל זהו, שהם לא. אנשים מבוגרים, מגיעים לגיל שלהם עם הרבה זכויות - ניסיון, ידע, ובעיקר עם הזכות הבסיסית ביותר שיתייחסו אליהם בכבוד המגיע להם, ובעיקר - שיתייחסו אליהם. מגיע להם שייפנו אליהם בשמם, שלא ידברו מעל ראשם ושלא יתעלמו מנוכחותם כשמדברים על הליך המחלה שלהם או על מצבם הבריאותי.

אחרי כמה שעות פניתי ללכת הביתה, בעוד אמי מתמקמת לה במיטה בחדר. בעודנו נפרדות וקובעות להיפגש יומיים אחר כך ביציאה מבית החולים למטה ברחוב, נכנסה אחות לחדר ואמרה, שוב בחיוך מקסים ולבבי: "תשאלי חמודה את אמא, אם היא צריכה משהו לפני שאת הולכת". פה אמא שלי כבר לא התאפקה ואמרה לה: "את יודעת שאני שומעת אותך, כן? למה את לא שואלת אותי ישירות אם אני צריכה משהו?", האחות הסתובבה ושאלה - "כן, חמודה מה את צריכה?".

הכותבת היא סגנית עורך ערוץ הבריאות של ynet