"תפילות ויללות בלב תל אביב". הקולות מיום הזעקה של היישוב היהודי
מאות אלפים התכנסו בבתי הכנסת ברחבי הארץ לציון יום הזעקה בעקבות השמדת יהדות אירופה על ידי הנאצים. מעטים טיילו בתל אביב, והעבודה בחנויות ובמפעלים הופסקה. זעקות השבר נשמעו בכל רחבי העיר. הרב עמיאל תקף את עמי אירופה ששותקים בזמן "שריחמו על אבני רומא העתיקות". תיעוד מיוחד
בשר ודם אינו מסוגל לתאר בכתב או בעל פה את המעמקים הנפשיים שמהם עלה קול הזעקה של חמישה אלפים איש ואישה בשעת תפילת "יזכור" בבית הכנסת הגדול בתל אביב. אין המעמד המזעזע הזה יכול להימדד במידות אנושיות, כי לרגשות שמצאו להן טבע באותם הרגעים המחרידים לא הייתה באמת שום מידה אנושית.
כשהחזן הראשי עלה על הדוכן, בפני ארון הקודש הפתוח, לומר את התפילה וכל הקהל ישב על הארץ, פרצה סערת הרגשות כסופה ונדמה היה באותם הרגעים שחומות הבית הגדול מטות ליפול. היבבות והיללות הקיפו את כל הקהל מבית ומחוץ, צעקות קורעות שחקים, זעקות שבר של נשים וגברים, העומדים על סף הטירוף מרוב כאב.
כל העדכונים על הפלישה לאירופה במקום אחד - לחצו כאן
קול הזעקה מבפנים הגיע דרך הרמקולים גם לקהל בחוץ, שהתאסף שם לאלפיו. תל אביב לא ראתה עוד אבלות כה עמוקה וכל כך ספונטנית ומקרב לב כמו ביום הזה. בתוך היבבות וזעקות השבר, שעלו למרומים, עמד החזן על דוכנו מזועזע ובלי יכולת לומר את התפילה במשך כעשרה רגעים. גם אחרי שהתחיל בתפילה לא נשמע קולו, על אף מגביר הקול שהותקן בבית הכנסת. רק לאחר שהגיע לסוף התפילה נרגעו במקצת הלבבות, שקטה סערת הרגשות, וסוף התפילה היה מלווה התייפחות שעלתה חרש מכל קצוות בית הכנסת ובייחוד מעזרת הנשים. הבכי עלה שוב כשנשמע קול השופר.
חוצבים להבות אש היו דבריו של הרב הראשי של תל אביב, הרב משה עמיאל. תוכחתם וחזונם של הנביאים דיברו מגרונו, בפנותו אל הנאספים רועד בכל גופו. הוא תבע את עלבונו ודמו של ישראל, עם עתיק יומין, ובתוכחתו הגאה פנה לשאננים בציון ובייחוד לשאננים באומות העולם.
"יהיה זה סימן של שיתוק כל גוף האומה הישראלית, אם נשתוק לעת כזאת", אמר. "הגוף החי, כשדוקרים אותו במדקרות, הריהו זועק בכאבו. ועל אחת כמה וכמה כשמגוף עם ישראל חותכים איברים איברים".
כלפי העולם הנאור, כביכול, הוא קרא ושאל מדוע אינו מרחם על העם בעל ההיסטוריה העתיקה ביותר בין כל עמי הארץ, "בשעה שהוא ריחם על אבני רומא העתיקות שלא תאונה להן רעה מפני שהעיר היא עיר היסטורית".
הרב עמיאל הזכיר לעמים אלה את עוונם של סדום ועמורה ושל עמון ומואב, שהיה גדול מעוונם של דור המבול ושל מצרים. בני דור המבול רוצחים היו לתאבון, כמו הנאצים. ואילו גדול מזה היה עוונו של סדום שלא נתן מפלט ומחסה לאורח... כלפי מצרים נאמר "לא תתעבו מצרי" ואילו עמונים ומואבים אפילו דור עשירי אסור להם לבוא בקהל. חטאתם של אלה האחרונים הוא כי לא נתנו מעבר בארצם לעם ישראל היוצא ממצרים.
לא אחת נשמע בכי כשהרב עמיאל תיאר את האסון הגדול של העם וגם דברי התוכחה נחרטו עמוק בלב.
גם בבתי כנסיות אחרים בעיר חזרו אותם המחזות הקורעים לב כמו בבית הכנסת הגדול. אחוז המשתתפים בתענית לא היה בפעמים הקודמות כל כך גדול כמו בפעם הזאת, ולכן נתמלאו כל בתי הכנסת מפה אל פה רבבות מתפללים שהשתתפו באמירת תהילים ובתפילות של יום הצום.
תל אביב נתגלתה בכל סערת רגשותיה ובתחושת סולידריות מלאה. הפעם היו מעטים המטיילים להנאתם, מעטים המחייכים אף חיוך של הסחת דעת. נשים וגברים נראו כמכונסים בתוך עצמם, מתייחדים עם רגשותיהם העמוקים ביותר, עם אסונו של כל העם, ועם אסונו של כל אחד לחוד.
יום הזעקה דווח ברחבי העולם
בכל תחנות השידור הצרפתיות באפריקה שודרה הידיעה על יום הזעקה של היישוב היהודי בארץ ישראל, שנערך אתמול. בידיעה נאמר כי "המוסדות הלאומיים של היישוב העברי בארץ ישראל והרבנות הראשית הכריזו יום אבל ותפילה עקב הגשמתה של תוכנית השמדת היהודים באירופה הנאצית".
במסגרת יום האבל שבתה העבודה בכל רחבי הארץ בשעות אחר הצהריים, למעט מפעלים שעובדים לצרכי המאמץ המלחמתי, שם הופסקה העבודה לחצי שעה בלבד.
בבניין הסוכנות היהודית בירושלים נערך כינוס בהשתתפות יו"ר הוועד הלאומי יצחק בן צבי והרבנים הראשיים יצחק הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל. כמו כן, נשמעה בכינוס עדות של פליט יהודי מרומניה שעלה לא מכבר לארץ.
לפנייה לכתב/ת 
