קיני-הדמה של צבות הים

צבת ים בחוף(צילום: shutterstock)

חוקרים מסקוטלנד, שעקבו אחרי צבות מטילות בטרינידד וטובגו שבאיים הקריביים, גילו שהן אינן חוזרות לים מיד לאחר ההטלה. במשך כ-30 דקות הן מסתובבות בחוף, בצורה שנראית אקראית לחלוטין, ומדי פעם עוצרות להעיף ולפזר חול. כך, טוענים החוקרים, הן יוצרות "קיני דמה", שעשויים להטעות את הטורפים המגיעים לחוף בחיפוש אחר הביצים.

עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :

האם נגיף הקורונה משתנה?

מחקר: הרכב החשמלי טוב לסביבה

הקרב על המילה האחרונה

בלבלי אותו

החוקרים עקבו אחר שני מיני צבים, צב הים הקרני (Eretmochelys imbricata), שנמצא גם בחופי הים האדום בישראל, וצב הים הגלדי (Dermochelys coriacea), הגדול יותר, שעשוי להגיע למשקל של כ-500 קילוגרם. הם בחנו את המסלול שבו הלכו הצבות, מתי פיזרו חול, ואצל צבי הים הקרניים, גם את קצב הנשימה שלהן, שמעיד על מאמץ. הצבות, התברר, משקיעות אנרגיה רבה בפיזור החול.

"זה מדגיש את החשיבות של הפעילות הזו בשבילן", אמר ראש צוות המחקר, מלקולם קנדי (Kennedy), בראיון לניו-יורק טיימס. "למה שיבזבזו זמן על הסוואה של אזור שהוא לא ליד הקינים שלהן"?

ביצים בקן בחוף ים(צילום: shutterstock)

התשובה, אומרים החוקרים, היא בלבול הטורפים. לאחר ההטלה ביצי הצבים נותרות חסרות הגנה על החוף, וטורפים כמו נמיות או חזירי פרא חופרים ואוכלים אותן. החוקרים משערים שפיזור החול האקראי, הרחק מהקן האמיתי, גורם להם לחפור ולחפש את הביצים במקום שבו הן אינן נמצאות. כך זה מקטין את הסיכוי שלהם למצוא את הקן האמיתי, ומעלה את הסיכוי שהם יתייאשו ויפסיקו את החיפוש.

הצבות לא נעו בדפוס קבוע דרכן מהקן לים - היו הבדלים ניכרים בין שני מיני הצבים, בין הצבות בכל מין, ואפילו בין אירועי הטלה שונים של אותה צבה. הן פנו לכיוונים שונים על החוף, לעתים עצרו רק פעמיים לפזר חול, ולפעמים עשו זאת יותר מעשר פעמים. האקראיות הזו, אומרים החוקרים, מחזקת את ההשערה שהפעולה נועדה להטעות את הטורפים.

"אם מין של צב תמיד עושה את אותה הדבר, הטורף יכול ללמוד זאת, לעקוב אחר הסימנים שהוא משאיר ולמצוא את הקן", אמר קנדי. "אבל אם הם נעים בצורה אקראית, הטורף לא יכול ללמוד את התבנית שלהם".

צבים שבקעו מהביצה(צילום: shutterstock)

הגנה מפני דינוזאורים?

צבי הים הקרניים והגלדיים אינם קרובים זה לזה במיוחד מבחינה אבולוציונית – השושלות שלהם נפרדו לפני כמאה מיליון שנה. מכיוון ששני המינים מתנהגים בצורה דומה מאוד, ייתכן שההתנהגות הזו התפתחה כבר בימי האב המשותף שלהם. אם כך, ייתכן שהטורפים הראשונים שצבות הים הטעו בעזרת קני הדמה שלהן היו דינוזאורים.

עם זאת, ייתכן ששני המינים פיתחו את ההתנהגות שלהם בנפרד. החוקרים עדיין לא יודעים עד כמה ההתנהגות הזו נפוצה אצל צבי ים אחרים. החוקר האמריקני רולדאן ולוורדה (Valverde) אמר לניו-יורק טיימס שהצבות שאיתן הוא עובד, מהמין צב ים זיתני (Lepidochelys olivacea), פונות ישר לים לאחר ההטלה, ללא שיטוט אקראי או עיסוק בחול. הוא אף הטיל ספק בכך שפיזור החול של הצבות שנראה במחקר אכן נועד ליצור את האשליה של קן במקום שבו אין ביצים. ייתכן, הוא אומר, שהמסלול הזה הוא פשוט תוצאת לוואי של התנועה האיטית, הלא יעילה במיוחד, של הצבות הגדולות על החוף.

קנדי, מצידו, חושב כמובן שהתופעה שמצא היא אמיתית. הוא קורא לחוקרי הצבים לבחון מקרוב את התנהגות הצבות, ממינים שונים, לא רק כשהן מטילות את ביציהן אלא גם לאחר מכן. רק בעזרת מחקרים כאלו נוכל אולי לגלות מדוע הצבות מפזרות חול סביב לפני שהן משאירות את ביציהן על החוף וחוזרות אל הים.

ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי