בתפקיד האינדיאנים - חיילים בריטים
זוכרים את המערבונים של פעם? אז האוסטרלים גילו את הז'אנר ומשתמשים בו בשביל לספר על המאבק שלהם בבריטים, עם מנה גדושה של אלימות. "הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" ו"הזמיר" דילגו על המסך הגדול והגיעו ישר ל-vod שלכם
עד 1969, כשיצא מערבון חדש הקהל ידע למה לצפות: סרט אקשן גברי, מלא קרבות יריות ומרדפי סוסים. המערבונים היו סרטי הפעולה ההיפר-אקטיביים והמאצ'ואיסטיים של לפחות שלושה דורות. אבל הזמנים השתנו.
היום, כשאומרים לכם שיש מערבון חדש, זה כמעט כמו להגיד שיצא לבתי הקולנוע סרט אילם. משהו שמקומו במוזיאון, או בפסטיבלי סרטים. האם בעוד 30 שנה זה מה שיעלה בגורלם של סרטי "מהיר ועצבני" ו"הנוקמים"? האם כל ז'אנר סופו לצאת מהאופנה?
יותר מזה: נדמה שהקולנוע האמריקאי העכשווי נזהר מיצירת מערבונים. הז'אנר הזה כבר לא פוליטיקלי קורקט. המערבון הקלאסי בנוי מהחלוקה הברורה בין טובים ורעים והעימות - או הדו-קרב - ביניהם.
פעם האינדיאנים היו הרעים והלבנים הטובים, ואז הפושעים היו הרעים ואנשי החוק הטובים. אבל כרגע, הקולנוע נמצא במצב שבו קשה לו להחליט מי טוב ומי רע - וכל הכרעה אבסולוטית כזאת תעליב לפחות חלק מהצופים ותגרור סקנדל תקשורתי. לכן הם בכלל לא נכנסים לפינה הזאת. עדיף שגיבורי-העל יהיו הטובים והחייזרים יהיו הרעים. עד שחייזרים יתחילו לקנות כרטיסי קולנוע ולכתוב תגובות בפייסבוק וטוויטר, אין מי שיגן על כבודם.
לכן, המערבונים הטובים והבודדים שעוד נעשים כיום מגיעים מאוסטרליה. למשל, סרטיו של ג'ון הילקוט עם התסריטים של ניק קייב (כמו "ההצעה"), או "אדמה מתוקה" של וורוויק תורנטון. או שני סרטים שזמינים עכשיו ב-vod שלכם ויש ביניהם דמיון רב: "הזמיר" ו"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי".
בכל הסרטים האלה, האוסטרלים משתמשים במוסכמות הוויזואליות של המערבון האמריקאי כדי לספר את סיפורה האלים של לידת האומה האוסטרלית. ובכל הסרטים האלה יש אבחנה ברורה מי יהיו הרעים בסיפור: הבריטים. החיילים הבריטים שהפכו את היבשת לבית כלא עצום ועסקו בדיכוי המתיישבים החדשים, בעיקר האירים, וברדיפת התושבים הילידים (האבוריג'ינים).
הסיפור הלא אמיתי
"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא עוד אחד מקורבנות הקורונה. הסרט היה אמור לצאת בעולם בחודשים האחרונים, אבל בסופו של דבר מוקרן בבכורה בשירותי ה-vod, כולל בישראל.
בארה"ב הוא מוקרן בימים אלה בכמה קולנועי דרייב אין שעדיין פתוחים. זהו סרטו החדש של ג'סטין קורזל ("מקבת", "שבועת המתנקש") והוא חוזר אל המיתולוגיה של אחת הדמויות המוכרות בהיסטוריה האוסטרלית: נד קלי, שודד הדרכים שזכה ללא מעט הנצחות קולנועיות. למעשה, מוסכם בין ההיסטוריונים שהסרט הארוך ביותר שהופק בתולדות הקולנוע הוא "סיפורו של נד קלי" מ-1906, 26 שנה אחרי הוצאתו להורג.
מיק ג'אגר גילם את נד קלי בסרט מ-1971 והית לדג'ר גילם אותו בסרט מ-2003. זה אומר משהו על האופן שבו יוצרי הקולנוע דמיינו אותו עד כה: כוכב רוק, פושע עם כריזמה של סופרסטאר. לכן זה בוודאי מעיד משהו על האינטרפרטציה החדשה כשלתפקיד הראשי נבחר ג'ורג' מקיי (הג'ינג'י הגבוה מ"1917"), שהוא באופן מובהק לא ג'אגר או לדג'ר.
נד קלי היה אמנם שודד דרכים - הגרסה האוסטרלית של ג'סי ג'יימס או בילי הנער - ומי שקיבץ סביבו כנופייה של פורעי חוק. אבל עבור לא מעט אוסטרלים הוא היה סוג של גיבור עממי, מי שמורד בשלטון הבריטי השנוא. וכך הוא מוצג בסרטים, כמי שנסיבות חייו - עוני והתעמרות מצד השלטונות - דחפו אותו לחיים של פשע, ולנתיב של נקמה בשוטרים. קורזל מזגזג באופן לא החלטי בין שתי הגרסאות לדמותו של קלי: גיבור שיצא לחסל חשבונות, או פסיכופט מטורף וצמא דם, שחייו מזכירים קצת את "מועדון קרב" - רצון עצום לחטוף אגרופים ולשרוף את העולם.
"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" נפתח בכותרת "זה אינו סיפור אמיתי". קורזל מעבד למסך את ספרו של פיטר קארי, שזכה בפרס הבוקר (הפרס הספרותי הבריטי שדויד גרוסמן זכה בו על "סוס אחד נכנס לבר", ושקארי הוא אחד הבודדים שזכו בו פעמיים). קארי וקורזל לוקחים את הנקודות הביוגרפיות המוכרות מילדותו ובגרותו של קלי ויוצרים מתוכן את מה שהם מגדירים כיצירות בדיוניות שמציגות את קלי לא כגיבור אלא כאדם נואש.
כמו מערבונים רבים בני זמננו, קורזל יוצר סרט היברידי. מצד אחד יש בו שקט מהורהר שמתאים לסרטים שהם פוסט-הז'אנר. מצד שני (וזה מאפיין את המערבונים האוסטרלים) הוא רווי בדם ואלימות, החל מהרגע שבו קלי הילד שומע שלמשפחתו אין כסף לקנות בשר, אז הוא חוזר הביתה עם פולקע של פרה שהוא שוחט במו ידיו. העוני והאלימות אליהם נחשף קלי הילד ב-40 הדקות הראשונות מזינות את הטירוף המדמם שיגיע בשאר הסרט. אבל עד הסוף, לא לגמרי ברור אם הסרט הזה, להבדיל מהסרטים הקודמים עליו, מעריץ את קלי או מתעב אותו.
תגעו בזמיר
כדי להשלים את התמונה של המערבונים האוסטרלים, דלגו ל"הזמיר", שגם הוא זמין עכשיו ב-vod של yes. באופן משונה, הסרט הזה - שיצא למסכים כמה חודשים לפני "כנופיית קלי", והספיק להיות מוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנגנז מבתי הקולנוע בארץ - מספר סיפור דומה.
הפעם זו אישה ממוצא אירי שיוצאת לנקום בקצין הבריטי שהרס את חייה, וכל זה קורה באוסטרליה כ-40 שנה לפני שלטון האימה של נד קלי וחבורתו, כשרוב עדיין מושבת עונשין שהבריטים משנעים אליה את אסיריה.
את הסרט ביימה ג'ניפר קנט (שסרטה הקודם, "הבאבאדוק", הוא אחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות). המוזיקאי ג'ד קורזל, אחיו של ג'סטין קורזל, הלחין את הפסקול לשני הסרטים, והמוזיקה בשניהם אכן מצוינת ועוכרת שלווה.
אם אתם עדיין שבויים בסטיגמות מיושנות לפיהן במאיות עושות סרטים עדינים ונעימים, אתם עשויים להיכנס למצב פוסט טראומטי מ"הזמיר". ספק אם ראיתם סרט כה אינטנסיבי ואלים בעת האחרונה. סרט שאין בו טיפה של רחמים. "הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" אסתטי וקולנועי יותר, אבל "הזמיר" יכסח לכם את הצורה.
לפנייה לכתב/ת 
