מה הסיבה לכך שהרבה אנשים לא עוטים מסכה במרחב הציבורי

לפני כחמש שנים דנתי בתופעת התת-איתות, דהיינו, הימנעותם של רבים מנהגי ישראל משימוש במחווני הרכב על מנת לאותת לזולתם על כוונתם לפנות. הסברתי התנהגות זו במושג אגוצנטריות. כעת אני שב לנושא האגוצנטריות בעקבות מכת הקורונה שנפלה עלינו וההנחיות לעטות מסכות במרחב הציבורי.

משבר הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet

מצפייה במה שקורה ברחובות בערי ישראל אפשר ללמוד על היענות חלקית בלבד להנחיות, רבים אינם עוטים מסכה כנדרש. קריאה במאמרים בעיתונים וברשתות החברתיות, מלמדת על הכעס שמעוררת התנהגות זו אצל חלק מהישראלים. מרבית הכותבים (רובם מ"אוכלוסיית הסיכון") מאשימים את נמנעי המסכה באגואיזם ובחוסר התחשבות.

למרות חפיפה מסוימת בין המושגים אגואיזם ואגוצנטריות, אני רוצה להסביר את התופעה ולהגן חלקית על נמנעי המסכות, בעיקר על ידי חידוד ההבדלים בין שני המושגים.

ויקיפדיה מגדירה אָנוֹכִיּוּת או אֵגוֹאִיזְם, כ"מצב בו האדם שם אך ורק את עצמו, צרכיו ומחשבותיו בראש מעייניו, והוא הראשון לסדר העדיפויות שלו, באופן קבוע. אדם אנוכי עשוי להתעלם מתחושותיהם, צורכיהם ונקודות המבט של האחרים". הגדרה מילונית אחרת מדגישה, שמדובר ב"התנהגות אנושית של אהבה עצמית מופרזת, דאגה לצרכים אישיים בלבד והעדפה תמידית לטובת העצמי על פני טובת הכלל והזולת".

אגונצטריים לעצמם ולא רואים את הזולת(צילום: מוטי קמחי)

לעומת זאת אגוצנטריות מוגדרת בצורה מעט שונה. אבן שושן מגדיר אגוצנטריות: "ראיית עצמו כמרכז הכל, התעלמות מראיית הזולת". בויקיפדיה מוצאים הרחבה של ההגדרה: "אגוצנטריות היא ראיית העולם מנקודת מבטו הבלבדית של המתבונן, ללא התייחסות לנקודות המבט של אנשים אחרים. האדם רואה עצמו כמרכז העולם ומתעלם מקיומם וצרכיהם של אחרים".

המסר הגלוי והסמוי במושג אגואיזם הוא שמדובר באהבה עצמית ובחוסר התחשבות מכוון בזולת. לעומת זאת באגוצנטריות יש דגש על היעדר התייחסות לזולת – "לא סופר אותו". אני רוצה לסנגר על שומטי המסכות ולהדגיש שאיני חושד בהם בזדון או בכוונה עוינת. מדובר סתם בחוסר התייחסות ובחוסר אמפתיה לזולת. ממש לא מדובר חלילה באנשים רעים, זה רק פשוט "לא בראש שלהם".

האגוצנטרי אינו משתמש בכישורי אמפתיה ונכונות להתחשב בצרכי הזולת. אגב, מדובר בכישורים התפתחותיים: ילדים מתחת לגיל שש מתקשים להבחין בין נקודת הראייה שלהם לזו של האחר. אבל בעוד שהפסיכולוג השוויצרי ז'אן פיאז'ה האמין שהאגוצנטריות נעלמת עם הגיל ושלאדם הבוגר יש כישורי אמפתיה, מסתבר שזה לא נכון לגבי כולם.

נכון, המסרים של משרד הבריאות מבלבלים לעיתים ואמינותו נפגעה, אבל די מוסכם שהמסכות מגנות מפני הדבקת הזולת. כלומר, גם אם מישהו הוא נשא קורונה חלילה, עטיה הולמת של מסכה תגן על הסובבים אותו. והרי זה הכלל המקובל של "כל ישראל ערבים זה לזה", כפי שמפרש מילון השפה העברית את הביטוי: "יש 'ערבות הדדית' בין כל בני ישראל; כל אחד מחויב לשלום רעהו".

סולידריות חברתית מחייבת התחשבות בזולת. כל אחד מבני החברה צריך לחשוב גם על זולתו ולגלות אמפתיה לרגשותיו ולצרכיו. אפילו אם אינך בקבוצת סיכון ואינך חושש מהמחלה, חובה עליך לראות את זולתך ו"לספור" אותו. אני מאמין שרוב תושבי ישראל אינם בהכרח אגואיסטים ונרקיסיסטים. נראה לי שכמו רבים מהנהגים בישראל, לא מעט מהם עדיין מצויים בשלב האגוצנטרי.

התנהגות חברתית אחראית ובוגרת מחייבת יציאה מהאגוצנטריות. ואולי אסור להניח שהיציאה מהאגוצנטריות תקרה כהתפתחות טבעית ושיכולות אמפתיה יופיעו בעצמן אצל כל אדם. יש להשקיע, כבר מראשית שנות בית הספר, בחינוך לאמפתיה ולצמצום האגוצנטריות. זה טוב וחשוב לא רק בעידן הקורונה, כי בסופו של דבר זה אחד התנאים החשובים ללכידות חברתית ולקיום חברה בריאה.

פרופ' עמירם רביב הוא דיקאן פסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים