האבא מצביע מרצ, הבן בעד ביבי: פרק מהספר "קיץ של מיליונרים"

לפעמים מנשה מספר לרוזי על עצמו. כמה הוא גאה בבן שלו, שפעמיים עשה אקזיט. ב-2004 ובראשית 2011. הצליח למכור שתי חברות הייטק מוצלחות שהקים וגרף עשרות מיליוני דולרים. האקזיטים האלה שיחררו את מנשה מכל דאגות הפרנסה.

יש שהוא מספר לה על השירות הצבאי שלו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא היה כמה חודשים לפני סיום שירותו הצבאי, סמל ראשון בחיל השריון, עם תוכניות ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. "החלטתי שאני אהיה הראשון שיוכיח בשלמות את המשפט האחרון של פרמה," אמר בצער. אבל הטנק שלו חטף פגיעה ישירה, וכשהצליח להיחלץ מהכלי הבוער, שוטט המום בשדה הקרב - תופת ובו ניצולים חיים לגמרי, חיים למחצה, מתים שניתן לזהות אותם, ומתים שלא ניתן לזהות אותם. הוא הרגיש שהוא חלול מרגש וממחשבה, מפחד, מאומץ, מעצם ההבנה למה שסביבו, וכך המשיך לנוע במעגלים במשך מה שהיה נדמה כנצח.

כמו הנס שאירע לו ב-1973 בסיני, גם הקשר עם רוזי הוא נס, או בלשונו, כמו שהוא אוהב לחזור ולתאר באוזניה: "פשוט נס כימי-ביולוגי. את יודעת, יקרה שלי, אורגזמה זה עניין של כמה שניות, אבל איתך, היא אורכת דקות, ממש כך, כמה דקות על השעון, כמו נצח שמחשמל אותי, זרם בתוך זרם בתוך זרם, ספירלה של זרמים."

"אצלי זה כמו דגיגונים שמטיילים בתוך הגוף ומצמררים אותי בלי סוף," נהגה להצטרף להתפעמות שלו.

רוצים לקרוא את "קיץ של מיליונרים" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

רוזי שיתפה אותו בדאגותיה. הבן שלה עמד להינשא בקרוב ולהשתעבד עשרים וחמש שנה להחזר המשכנתה. הבת שגרה בשכירות עם החבר שלה, לא מוכנה לשמוע על שעבוד כזה, היא לא תינשא ותקבור את עתידה בדירה שאת החובות עליה היא תצטרך להחזיר עד סוף חייה. "וזה," התלוננה רוזי, "אחרי שאנחנו עוזרים ועוד נעזור לילדים שלנו. והם ילדים טובים, למדו, שירתו בצבא, הם אקדמאים. טוב, הם לא בהייטק, מה, כולם יכולים להיות בהייטק? כולם צריכים להיות בהייטק? כל אחד מהם בקושי משתכר שבעת אלפים שקלים נטו בחודש. אם אני אומרת להם שאולי יאיימו להתפטר אם לא יעלו להם את השכר, הם אומרים לי: אמא, מאות עם כישורים כמו שלנו יקפצו על המשרות שלנו, אפילו בפחות כסף. והם חייבים לגור במרכז, העבודה שלהם פה. כל השיחות שלנו איתם הן רק על זה, משכנתה, שכר דירה, איך נגמור את החודש. זה משגע אותי, והכי גרוע שאין תקווה, לא רואה לזה פתרון. מזל שהבאנו רק שני ילדים לעולם."

"את צודקת," הסכים מנשה, "זה בלתי אפשרי מה שקורה במדינה שלנו עם הצעירים. אני חושב שהפתרון יהיה לקחת ממי שיש ולתת למי שאין. לקבוע מקסימום הכנסה חודשית של מאה אלף שקלים לאדם. על כל שקל מעבר לזה לקחת תשעים אחוז מס. לקבוע שמאה מיליון שקלים בבנק זה המקסימום לאדם, מעבר לזה המדינה תיקח תשעים אחוז מהכסף. מי שיש לו שלוש דירות או דירה מעל מאתיים מטר מרובע, ישלם עשרה אחוזים מערך דירותיו כל שנה. ומצד שני, מי שמשתכר עד שנים עשר אלף שקלים לחודש לא ישלם מסים בכלל. משכנתה על דירה ראשונה, לא דירת יוקרה, תינתן בלי ריבית בכלל."

"אתה ממש רובין הוד, אתה נשמע כמו מצביע מרצ."

"כן, בוודאי," אמר. "אם היתה בארץ מפלגה קומוניסטית ציונית, הייתי אולי מצביע לה, אבל אין, אז מרצ זה מה שנשאר."

"אוי, יש בעיה. לשכב עם מצביע מרצ זה חטא יותר גדול מלבגוד בדורון," אמרה.

"רוזי, זה המשפט הכי מצחיק ששמעתי ממך, והוא עוד יותר מצחיק כי התכוונת ברצינות."

היא הסמיקה והחליפה נושא. "אתה לא חושב שזה עלול לפגוע בבן שלך?"

"בטח שזה יפגע בו, אז מה? גם הוא לא צריך מעל מאה מיליון שקלים."

"הוא יודע מה הדעות שלך?"

"בוודאי," צחק שוב, "אנחנו תמיד רבים על כלכלה ופוליטיקה. הוא בעד הגישה של ביבי בכלכלה, קפיטליסט, הוא חושב שכל אחד צריך לדאוג לעצמו, המדינה צריכה לדאוג רק לביטחון ושמירת החוק והסדר. את צריכה לשמוע את הריבים שלנו."

"מה שכמובן לא מפריע לו לפרנס אותך ולך להתפרנס ממנו," אמרה בחיוך.

"מה יש? מגיע לי. אני השקעתי בו וטיפחתי אותו, ואת החוכמה שלו הוא ירש ממני. וחוץ מזה, אני גם חושב שהדור הצעיר אשם. המחאות שלהם הן רק בפייסבוק ובווטסאפ. כל עוד הרחובות לא מתמלאים מאות אלפי אנשים, לביבי ולחברים שלו לא ממש אכפת מה כותבים עליהם ברשת. שלושה חודשים לפני הבחירות הם ייקחו משרד פרסום שיטפל בתדמית שלהם וייבחרו שוב, כמו שעון."

רוזי התפנתה לטפל בעציצים ובאדניות של מנשה, כי הוא לעולם לא יזכור אילו עציצים צריך לשים בצל ואילו בשמש, ומתי וכמה להשקות, ואילו הם עונתיים ואילו שנתיים. מיוזמתה היא נוסעת מדי פעם למשתלה כדי לחדש עבורו את הצמחים, ואם צריך מביאה תערובת שתילה ואבני טוף, ואף הצטיידה בכפפות גומי ובאביזר תיחוח. היא חייבת להתעסק עם העציצים שלו עד שהיא יוצאת מביתו, אלו הרגעים של הדקומפרסיה שלה, החזרה לקרקע המציאות אחרי גן העדן המדהים בו שהו. היא משוחחת איתו, הוא יושב בכורסה במרפסת והיא מטפלת בעציצים ובאדניות, ומזהירה אותו שלא לשנות את מיקומם ולא להשקות אותם עוד. לפני שהם נפרדים רוזי אומרת, "אז נהיה בקשר בווטסאפ?"

"אין מנוחה ממך," הוא מתלונן בחיוך.

"לא נאה לך," היא מקניטה אותו. "יש לך ברירה."

"לא. לשנינו אין ברירה. אי אפשר לוותר על הנס הזה שקורה בינינו."

"כן, זה נס."

והם מתנשקים. היא בורחת לפני שהחשמל הזה ימגנט אותה שוב.

"קיץ של מיליונרים", איציק אביב, טוטם ספרים, 383 עמודים

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן