נתניהו, תלמד מאסד: בסוף גם לדרוזים נמאס
הניכור, הפקעת האדמות וחוק הלאום מסכנים את הברית בין העדה למדינה. גם בסוריה הסתמכו על תזת "הנאמנות העיוורת", וגילו שהיא רק מיתוס
בהכללה לא הוגנת ניתן לומר שרוב היהודים שפגשתי לאורך חיי דיברו איתי קודם כל על אוכל, ואחר כך הזכירו את הנאמנות של הדרוזים למדינות שבהן הם חיים. בניסיון להפריך את תזת הנאמנות העיוורת נהגתי לתת להם שיעור בהיסטוריה על המרד הדרוזי הגדול בהנהגת סולטאן באשא אל-אטרש ב-1925, ועל מלחמות ומאבקים אחרים שהדרוזים הובילו להגנה על עצמם כמיעוט נרדף. אבל כיום אין הכרח או צורך בהיסטוריה: מספיק מבט לעבר מחוז סווידא שבדרום-מערב סוריה כדי להבין שטענת הנאמנות האוטומטית וחסרת הפשרות של הדרוזים למדינה שבה הם חיים היא מופרכת, משוללת יסוד ואף מעליבה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בזמן שמשטר אסד מתאושש ממלחמת האזרחים, והשלל מתחלק בין האיראנים לרוסים, הדרוזים החליטו למרוד לאחר שנים ארוכות של ברית עם העלווים - המיעוט השולט במדינה. התנכלות של המשטר, היעדר תמיכה כלכלית מהממסד על רקע אינפלציה גואה ויצירת טבעת חנק של גורמים עוינים סביב לסווידא הביאו את הדרוזים להפר באופן פומבי את הברית עם העלווים, עד כדי קול נדיר שמהדהד עד להרי הכרמל וקורא לפרק את המשטר הסורי, כמו גם קריאות גנאי נגד בשאר אסד והאיראנים.
תגובת המשטר לא איחרה להגיע. כיום אנו עדים לגל מעצרים של דרוזים והצבת מחסומים בכניסה לסווידא שמונעים אספקה של ציוד ומזון כיאה לדיקטטורה במזרח התיכון.
מדוע כל זה חשוב? כי אנו, הדרוזים בישראל, בלבנון, בסוריה או בוונצואלה ניחנו באורך רוח ובנשימה עמוקה כעומק השורשים שלנו באדמות הכרמל, באדמות סווידא שבסוריה, באדמות אל-שוף בלבנון ואל-אזרק בירדן. דבר אחד אין לנו, והוא פרות קדושות. לא בריתות חיים, לא בריתות דמים, לא מדינה או לאום כזה או אחר הם טאבו בחברה הדרוזית. יש רק את העיקרון שכל דרוזי יודע לדקלם: אל ארד ואל ערד. האדמה והכבוד. ולכך יש השלכה גם בישראל.
בעניין האדמה, ממשלות ישראל האחרונות מכות בנו בעוצמה. הפקעה מתמשכת, היעדר תוכניות מתאר ליישובים הדרוזיים, משפחות שמכלות חודשים בחיפוש אחר מקור חשמל, תחושת חנק בתוך היישובים ומחאה מתמשכת מאז 1 במאי על אי-תקצוב - מחאה שזוכה להתעלמות מצד הממסד הישראלי ומהתקשורת.
כחיה פצועה, באפיסת כוחות, נושאת על גבה שנים של מורשת ישראלית-דרוזית, היסטוריה מודרנית ועתיקה מפוארת במזרח התיכון, העדה מדממת, הפצע הולך ומעמיק ואין רופא בקהל.
ברחוב הדרוזי מתחיל המיאוס. מתחילות להישמע קריאות לאיחוד שורות במאבק על הזכויות עם הרשויות הערביות. צעירים דעתנים שואלים עצמם למה לנו להתגייס? הלוא כמה ימי מחבוש עדיפים על חיים שלמים במעגל של השפלה. ואכן, הרשימה המשותפת הכפילה את קולותיה ביישובים הדרוזיים. אשר יגורתי בא לי.
הדרוזים בישראל מרגישים שהתעוררו מחלום ורוד שבו סברו שהם מכים שורש בחברה הישראלית. אחרי שעיברתו את שמות ילדיהם והתאמצו לסגל רי"ש ישראלית, עתה הם פוחדים שכל מאמצי ההיטמעות העלו חרס וחוששים מהדרך חזרה.
הברית הזאת בסכנת חיים ממשית. פרפורי הגסיסה מורגשים בליבו של כל דרוזי. המדינה צריכה לפעול כדי לרפא את הפצעים. כולי תקווה שמדינת ישראל תלמד מסוריה כיצד לא להביא לקיצה של ברית זו.
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
