ה"נרטיב הפלסטיני" ההרסני של זהבה גלאון
מהוויכוח הקולני שלה סביב ההיסטוריה של הצד השני היא מקפידה להשמיט את טיפוח השנאה, את הסרבנות ואת השאיפה העיקשת להשמדת יהודים
בן-דרור ימיני
התוכנית של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל יורדת מלוח השידורים. חבל. ההחלטה היא עניין לדיון אחר. בכל מקרה, האייטם האחרון שעורר סערה היה בשבוע שעבר, בראיון של השניים עם זהבה גלאון, שעומדת בראש עמותה חדשה, "זולת". ליבסקינד הקשה על גלאון בעניין הדגלים הפלסטיניים והזכרת הנכבה בהפגנת השמאל. גלאון ענתה ש"מדינת ישראל מזמן הייתה צריכה להכיר באסון של הפלסטינים, "הנכבה", ושצריך "ללמד את הנרטיב של השני". ליבסקינד ענה לה ש"הדבר דומה לאישה שגבר מנסה לאנוס אותה".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
האמירה של המראיין הדליקה את המרואיינת, ולאחר ויכוח סוער עזבה גלאון את האולפן. אפשר לסכם שורת מאמרים בעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים בשלוש מילים: "איך הוא מעז".
ההשוואה של קלמן לא מדויקת. ברוב מוחלט של ניסיונות האונס, אין כוונה לרצוח את הקורבן. זה לא הסיפור במקרה דנן. זה לא שכל המנהיגות הערבית הייתה נאצית. ובוודאי לא כל התושבים הערבים בפלשתינה (אז הם לא היו פלסטינים), אבל רוב המנהיגות נגררה אחרי המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה תומך נלהב של היטלר והנאצים.
הוא לא המתין להחלטת חלוקה כלשהי. הרי כבר ב-1937 הוא התנגד להצעת ועדת פיל, שהעניקה ליישוב היהודי 4% מפלשתינה המקורית או 17% מארץ ישראל המערבית. הוועדה המליצה גם על חילופי אוכלוסייה, משום שבהסתמך על דברי המופתי בפני הוועדה, היה ברור שהוא מתכוון לבצע טבח ביהודים.
הוא לא רק דיבר. הוא הגיע לעיראק, ובשיתוף פעולה עם השגריר הגרמני בבגדד, פריץ גרובה, הם ארגנו את הפרהוד, ב-1941, שבו נטבחו 180 יהודים. ההמשך היה הרבה יותר גרוע. המופתי המשיך לברלין, נפגש עם היטלר ונשאר בגרמניה לאורך רוב שנות המלחמה, תוך כדי עידוד הנאציזם במדינות ערב ותוך כדי הקמת יחידות מוסלמיות בשירות הנאצים. כאשר היה חשש שהגרמנים בראשות רומל ימשיכו ממצרים לפלשתינה, החשש מהשמדה הלך והתעצם. התכנון היה להקים מחנה השמדה בעמק דותן.
בתום המלחמה הוא הצליח להימלט ממשפטי נירנברג, הגיע למצרים, המשיך להשפיע, ולא נותר לבד בכוונות ההשמדה שלו. גם מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, דיבר ב-1947 על ההשמדה הצפויה, אם רק תאושר הצעת החלוקה.
הם לא רק דיברו ולא רק סירבו לתוכנית החלוקה. יום לאחר הכרזת המדינה פלשו חמש מדינות ערב למדינה שבקושי הייתה בת יום. הם היו על סף ניצחון. במקומות שאותם כבש הצד הערבי לא נותר יהודי אחד. התוצאה הייתה בריחה המונית של ערבים מפלשתינה, שהחלה הרבה לפני שהמלחמה פרצה. במהלך המלחמה היו גם מעשי גירוש. זה מה שהיה בכל המלחמות במחצית הראשונה של המאה הקודמת. עשרות מיליונים הפכו לפליטים. גם יהודי ערב, במספר גבוה יותר, ברחו או גורשו בעקבות שורה של פוגרומים ומעשי טבח. הנכבה היהודית.
הפליטים הם אכן קורבנות. אבל לא של הציונות, אלא בעיקר של המנהיגות הערבית, והמופתי בראשה. יש אינספור פרסומים מחקריים על עלילות המופתי, הג'יהאד והנאציזם ושנאת היהודים. למשל, "ג'יהאד ושנאת יהודים" של מתיאס קונצל, "Nazi Palestine" של קלאוס-מיכאל מלמן ומרטין קופרס, מחקרים של ד"ר אדי כהן, וסדרת פרסומים של יוני רייני, שהאחרון שבהם הוא "הצד הנסתר של השואה והנאציזם". גם מזכ"ל הליגה הערבית באותם ימים, עבדל רחמן עזאם, אמר בשיחה עם דיפלומט בריטי ש"זה לא חשוב כמה יהודים יש, אנחנו נזרוק אותם לים".
יש עוד. ויש גם את "Jihad and Genocide" של ארתור רובינסטיין, שהמסקנה העגומה שלו היא שאז ועכשיו - לא מדובר ברטוריקה. הם מתכוונים למה שהם אומרים.
ספק אם מתוך אלפי קורסים על הסכסוך יש חמישה שכוללים פרק כלשהו מהמחקרים הללו. להפך. יש סתימת פיות. יש ביטול הרצאות שעלולות לחרוג מהנרטיב של משטרת המחשבות. המצב באקדמיה הישראלית, אגב, לא שונה. ולעומת זאת, ההיסטוריון האנטי-ציוני אילן פפה מככב באקדמיה, אף שהפרסומים שלו עמוסים במידע מפוקפק.
כך מטפחים את השנאה לציונות וליהודים, כך מרחיקים את הסיכוי לפיוס, לפשרה ולשלום, והנה מגיעה גלאון, ודורשת ללמוד את "הנרטיב הפלסטיני". יש לי חדשות בשבילה. זה כמעט הדבר היחידי שמלמדים. הגיע הזמן ללמד את נרטיב האמת.
הגישה של גלאון ואחרים, בזכות טיפוח "הנרטיב הפלסטיני", היא אחד הדברים ההרסניים לסיכויי הפיוס והשלום. משום שלא רק שמדובר בשקר, אלא גם, ובעיקר, בטיפוח התחושה שישראל קמה בחטא. מדובר בטיפוח שנאה ליהודים. מדובר בחיזוק הפנטזיה על "זכות השיבה". מדובר בהרחקת כל סיכוי לקבלת אחריות עצמית של הפלסטינים על הסרבנות, על שאיפות ההשמדה ועל הנכבה. אנחנו זקוקים לשלום ולפיוס. ומשום כך, דווקא משום כך, הגיע הזמן להציג את האמת.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בן-דרור ימיני
מומלצים
