איך הפכתי לזה שגוער באנשים לשים מסיכה?
רותם מלנקי, בחור חיובי בסך הכל, הפך ביום חם ומדבק אחד לנשוי + 2 ההוא שמסתובב בעירו ומרים קול על מיטב הקשישים בשם הוראות ממשלתיות. עכשיו הוא מקווה שבלי מסיכה לא יזהו אותו
לאחרונה התחלתי לגעור באנשים שמסתובבים ברחוב ללא מסיכה. היא לא נוחה, המסיכה, והקיץ הבא עלינו לרעה לא הופך את כל זה לתענוג גדול יותר, אבל אי נוחות זה מחיר זול לשלם כדי להיפטר ממגיפה עולמית, לא ככה? לא ככה?! ככה אני צורח על איזה אחד שפרצופו לקוח מההגדרה המילונית ל"מחלות רקע", ועצם זה שאני בכלל רואה אותו זה כבר מחדל. תחבוש משהו יא חולה רע.
איך זה קרה לי? איך הגעתי להיות הנשוי + 2 הזה שמסתובב בעירו ומרים קול על זרים בשם הוראות ממשלתיות? בתואר סיפרה מרצה שלי שלקחה את בנה הקטן לבריכה, ובעוד הוא מתקלח במלתחות ניגשה אליו אישה אחרת, סגרה לו את הברז באמצע וגערה בו: "אצלנו במדינה לא מבזבזים מים!"
המילה הבעייתית פה היא כמובן "אצלנו". התחושה הזו שאתה מדבר בשם איזה קולקטיב מדומיין, או גרוע מכך, אוכף וולונטארית את חוקי הממשלה, יכולה להוביל אנשים למעשי זוועה ודי לחכימא ברמיזא.
אבא, תירגע
אז איך בכל זאת זה קרה לי? אולי זו החרדה מהנגיף, ואולי זו התחושה של חוסר ההוגנות. אני מזיע לי במסיכה שלי ויש כאלה שפשוט מוותרים על זה מראש. אני גם קצת חושד בהם שהם חלק מצבא הקונספירטורים ברשת, שבטוחים שהקורונה היא תרמית מתחילתה ועד סופה, וזה עוד יותר מעצבן וגם דבילי - והם הרי גם משפיעים לרעה על אחרים. ככל שפחות אנשים יסתובבו עם מסיכות, פחות אנשים יסתובבו עם מסיכות. הגיוני לא? נו אז מה אתם רוצים.
אז אני גוער. זה קצת בלתי נשלט. בכל יד אני אוחז צאצא, לוקח אותם לגן. זה בוקר קיצי מהביל והרחוב הראשי שבו אני חי מלא אנשים. הזאטוטים שלי מחבבים אותי בסך הכל, אני חושד שברגעים מסוימים יש שם אפילו מעט הערצה. בכל זאת, הם בני 5 ו-3, גילאים בהם הם עדיין נוחים לשליטה וגם אין להם כל כך למי להשוות, אז הם בטוחים שאני באטמן במינימום, שלא להסחף ולומר שם ממארוול.
ואז בתוך כל האופוריה הזאת, אני מתפרץ בבת אחת על אזרח ותיק עם תיק שמשתזף לו בתור לדואר: "למה אתה בלי מסיכה?! קטן עליך?" הוא מביט בי המום. אני צעיר מצעיר בניו, הוא משתף אותי, ושלא אעז להרים עליו את קולי עוד.
באופן כללי אני משתדל מאד לכבד את המבוגרים ממני, אבל כאן יש מבוגר שמסכן את עצמו ואותי. ומה חשים הילדים שלי כשאבא-באטמן שלהם מאבד ככה שליטה, ועוד צועק על מבוגרים ממנו? האם הם כבר נבוכים ממני, או שטרם הגיעו לשלב ההתפתחותי הזה? האם הם מבינים מה קורה? האם הם בכלל יכולים לזהות שגלוי הפנים הזה מבוגר ממני ב-35 שנה או שמהגובה שלהם אני נראה להם חטיאר כמו כל התור לדואר? האם תוך כמה שנים אשלם על זה מחיר עת הם יצאו עלי תוך העתקה בוטה של הסגנון? איפה השליטה העצמית המפורסמת שלי, שניה רק לצניעותי מעוררת הקנאה?
בסוף גרמניה מנצחת
מוסד הגערה הוא עניין ותיק, כלל עולמי ושימושי מאד. זו דרך פשוטה למשטר בני אדם, לאכוף נורמות על ידי מתנדבים אקראיים, שמבינים רק בדיעבד איזה תפקיד אימצו לעצמם. יש גערנים מקצועיים, אפשר לפגוש אותם בכביש עשרה בלירה. בישראל יכולות גערות לנחות עליך מכל כיוון, ללא התראה וללא דקדוק. במדינות אחרות זה נראה אחרת.
חבר שלי צח מספר שבגרמניה למשל, יש גערה נפוצה ספציפית שבישראל לא שמע מעולם. "אם אתה חוצה את הכביש כשרמזור הולכי הרגל שלך אדום, יגערו בך בחומרה, אבל רק אם יש שם ילדים". כלומר הבעיה של הפרוסים היא לא שאתה מסכן את עצמך, זו זכותך להידרס וכמאמר הפתגם המקומי "לכל אחד יש את השק שלו לסחוב". הבעיה היא שאתה נותן דוגמא מחורבנת לילדים שרואים אותך, שעלולים יום אחד לחקות את מעשיך הנפשעים. הגערה הזאת יכולה להיות מאד ברוטאלית.
גערות אחרות, משכנים שטוטגארטיים למשל, יבואו בעטיפת פאסיב-אגרסיב מפנקת. הגערה תיאמר בשקט, תוך מבט רושף ישר לעיניים והפניית עורף מיידית לאחר מכן. דברים בסגנון "אני מקווה שבפעם הבאה אנשים פה ידעו לאסוף אחריהם את הטינופת המזוהמת שלהם".
אשכנזי בעיניך? חכה לזה: התגובה הראויה היחידה לגערה כזו, אם אתה לא מעוניין להחמיר את מצבך, היא שתיקה מוחלטת. התנצלות פחות רצויה, משום שקבלת ההתנצלות כמוה כהודאה שאכן הגערה עסקה אישית בך, וזהו מסדרון בו הגוער השטוטגארטי לא מעוניין לפסוע.
גערן פאסיב-אגרסיב
בחזרה לארץ האבות, כאן הגערות – גם אלו שבוקעות מגרוני ללא אזהרה – לא בדיוק שמות את ה"פאסיב" לפני ה"אגרסיב", וגם התגובות להן אינן שתיקה כבושה. "אתה יודע מי אני"? שואלת ישישה חשופת לסת שאני גוער בה. "מי את? את מדביקה אנשים, זה מי שאת", אני מנסה להוריד אותה לקרקע המציאות.
לא שלא הסתקרנתי, אשמח בהזדמנות לשמוע מי היא, או מי היא חושבת שהיא. אבל איזו תשובה אמורה בדיוק לפייס אותי? בין אם היא שחקנית עבר ידועה מהתאטרון הלאומי, או מנכ"לית משרד הבריאות לשעבר, דינה אחד הוא, לשים מסיכה כמו כולנו.
בינתיים הילדים שלי אוחזים בידיי ושותקים. אני רוצה לדעת מה מתחולל בראשם גדול העיניים אבל לא שואל. גם הם לא שואלים אותי "מה אמרת לאישה הזאת", וזה כבר מעיד שהם מזהים בעיה, כי בדקות כתיקונן הם שואלים אותי מאות שאלות בו-זמניות על כל דבר שקורה סביבנו.
כבר כמעט הגענו לגן, ושם הנהלים די קשוחים. הורה ללא מסיכה לא יזכה בכלל לראות את השער נפתח. כאטאצ'מנט לילד יש לספק גם פתק מודפס, עם סמל המדינה והכל, שבו אני מתחייב שמדדתי חום לילדים ושהם לא פגשו חולה קורונה.
כמובן שהמדחומים שיש בבית, כמו אלה שיש בכניסה לכל משרד ועסק שיש בישראל כרגע, שווים לתחת. או שלא, כי גם שם לא יתנו תוצאות אמת. ואת חולי הקורונה הילדים דווקא פגשו, ממש הרגע ברחוב, כל האלה בלי המסיכה נראים לי לא כל כך בסדר. אני מוסר אותם לגננת והם נכנסים בשתיקה. מקווה שישכחו את הפאדיחות שעשיתי עד אחרי הצהריים, או עד החתונה, המוקדם מביניהם.
אחרי הפרידה אני יורד מההר שעליו ממוקם הגן. כבר חם ממש ואני שוקל להצטרף להמוני בית ישראל ולהסיר את המסיכה מפני העדינות. האריג הגס שלהן שורט את עורי ופס המתכת חוצב באפי הסולד, המתנשא אך מעט שלי. אבל סינדלתי את עצמי. אין לי פנים להסתובב בעירי בלי מסיכה אחרי שככה יצאתי על מיטב הקשישים. מצד שני, בלי שום מסיכה לפרצופי, יש מצב טוב שבכלל לא יזהו אותי.
לפנייה לכתב/ת 
