פלסטינים זה לא רק אנטישמיות. יש להם סיפור

הניסיון לרדד את הנרטיב של הצד השני לשנאת יהודים קמאית חוטא הן לאמת והן לצורך שלנו להבין את המציאות המורכבת. תגובה לבן-דרור ימיני

ד"ר יוסי אמיתיפורסם: 22.06.20 , 10:17

פליטים פלסטינים בגליל, 1948(צילום: Fred Csasznik)

בתגובה ל"ה'נרטיב הפלסטיני' ההרסני של זהבה גלאון" מ-18 ביוני

מתגובתו של בן-דרור ימיני למשאלתה של זהבה גלאון לגלות הבנה לנרטיב הפלסטיני משתמע לכאורה כי לדעתו הפלסטינים אינם ישות לאומית ייחודית ואין להם נרטיב, זולת מורשתו הרצחנית-אנטישמית של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני. אני מבקש לטעון שנרטיב פלסטיני אכן קיים, ובאופן טבעי הוא מוצג מנקודת המבט של התגובה לאתגר הציוני, אבל אינו מתמקד בכך בלבד. יש בו גם רבדים נוספים, מגוונים ומעניינים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בניגוד לטענה הרווחת בכמה חוגים במקומותינו, הפלסטינים אינם "עם מומצא". התהוות עמים היא עניין של תהליך מתמשך ואין לה תבנית אחידה. היא שונה מקבוצה לקבוצה, בהתאם לנסיבות הזמן, המקום וההיסטוריה. כך גם תהליך צמיחתן של ישויות לאומיות ערביות, לרבות זו הפלסטינית, בהקשר של יצירת מדינות טריטוריאליות באזורנו בתום מלחמת העולם הראשונה וקריסת הסדר העותמאני.

אל לו לגורם חיצוני כלשהו, לרבות חוקרים מלומדים מערביים, לדברר את הפלסטינים ולייצר עבורם ובשמם נרטיב במבט מן החוץ. הנרטיב הפלסטיני הוא זה המסופר על ידי הפלסטינים עצמם. לעומת זאת, אין מניעה שה"חוצנים" יהדהדו ביושר אינטלקטואלי את הנרטיב הפלסטיני האותנטי.

הנרטיב הפלסטיני, ככל נרטיב אחר, הוא מכלול רב-רבדים הכולל ספרות מחקרית וביוגרפית, סיפורת, שירה, פולקלור, אמנות פלסטית ועוד. כך למשל, כמועט המחזיק את המרובה, הוא כולל את "ללא מולדת", ספרו האוטוביוגרפי של אבו-איאד, סגנו של יאסר ערפאת, המתעד את הבריחה מיפו ואת הקמת תנועת פת"ח. כך גם "ירושלמית", סיפורה האוטוביוגרפי של סירין אל-חוסייני, בתו של ג'מאל אל-חוסייני, דודנו של המופתי והדובר המדיני של הוועד הערבי העליון.

ויש עוד כמובן: מחקריו של ההיסטוריון הקומוניסט אמיל תומא על שורשי התנועה הלאומית הפלסטינית; תיעוד תהליכי הפרגמטיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית; שיריהם של ראשד חוסיין, סמיח אל-קאסם ומחמוד דרוויש (מ"תרשום: אני ערבי" הזועם, ועד "חשוב על זולתך" המפויס).

ישנם גם שירי הפולקלור הפלאחיים הפלסטיניים, מושרים בפי הזמרת המחוננת אמל מורקוס; הלחנים המופלאים של האמנית הרב-תחומית מירה עווד לשירי מחמוד דרוויש, הריקמה הפלסטינית הייחודית, ועוד ממדים ותצורות. נרטיב שהוא פסיפס חי של עם חי, של כאב לצד תקוות, תבוסות לצד שורשיות וצמידות.

את כל העושר הזה מותר ואף ראוי ל"חוצנים" להדהד, אם יעשו זאת ביושר. הנה, לדוגמה, שני מנהיגים ציוניים, בעלי השקפות מנוגדות, שהיטיבו לשקף לציבור היהודי-ציוני כיצד נראה הסכסוך מנקודת מבטם של הפלסטינים.

זאב ז'בוטינסקי, אף שלא ידע את השפה הערבית, קלט זאת בחושיו הפוליטיים החדים. בחיבורו "קיר הברזל", שנכתב לפני 97 שנים, תוך שהוא קובע שהציונות היא תנועה מוסרית וצודקת, שתיושם בין אם הפלסטינים יסכימו או לאו, הוא מגלה הבנה לסירובם הטבעי של "ערביי ארץ ישראל" לקבל את המהגרים מעבר לים, המאיימים על קיומם הלאומי בארץ שהם רואים כמולדתם, וגורס שכל עם ילידי בעולם היה נוהג כך בסיטואציה דומה.

ומן העבר השני, דברים שאמר משה שרת בהרצאה ב-1957 (לאחר הדחתו על ידי בן גוריון), שכותרתה "ישראל וערב – מלחמה ושלום". שרת, שהיטיב להכיר את השפה והתרבות הערביות, שיקף למאזיניו באופן מדויק את תחושותיו של הערבי הפלסטיני נוכח המפעל הציוני.

הנה כמה משפטים שאמר: "כל ערבי, זקן או נער, התחבט בשאלה הלאומית במושגיה הפשוטים ביותר: מה יהיה עתידה של הארץ? האם תישאר ארץ ערבית או תחדל להיות ארץ ערבית? (...) האם הם יהיו הקובעים, המעצבים, או שמא עם אחר יהיה המעצב, והם יצטרכו להסתגל אליו? הם ראו את תהליך גידולו של היישוב היהודי בארץ. היה זמן שהערבים היו 100%. אחר כך נעשו 90%, 80%,, 70%. ירדו מה-70%... אם יימשך תהליך זה תצא הארץ מידיהם וייקלעו לתוכה כזרים בתוך ארצם. ההכרה הזאת יצרה גירויים חמורים מאוד".

זהו הנרטיב הפלסטיני בכל מורכבותו, המתעמת עם הנרטיב הישראלי-ציוני בכל מורכבותו. מה שזהבה גלאון ביקשה הוא שנטה אוזן לנרטיב הזה, ונבין שגם לו שמור מקום בהיסטוריה של הסכסוך, לצד הנרטיב הישראלי. שני נרטיבים לשני עמים.