כך בזבזה ישראל את הגל הראשון של המגפה

זו עובדה פשוטה: ישראל לא ניצלה את החודשים האחרונים כדי לייצר מערכת שתמקסם יכולות לאומיות. במקום תחקיר נוקב, טבענו בשביעות רצון

גיורא איילנדפורסם: 22.06.20 , 12:08

גיורא איילנד(צילום: אסף פרידמן)

מאפיין ישראלי טיפוסי הוא המעבר המהיר מאופוריה לדפרסיה, וההפך. לפני שלושה חודשים בישרה לנו ההנהגה שצפויים מיליון חולים בנגיף הקורונה ואלפי מתים, חודשיים אחר כך סופר לנו שניצחנו את הקורונה ולכן אפשר "לעשות חיים", וחודש אחר כך מספרים לנו שאנחנו בגל שני, וכי צפויים בקרוב מאות מתים וכנראה לא תהיה ברירה אלא לחזור לסגר. נתוני האמת לא העידו על מעברים כאלה קיצוניים. אז מהי תמונת המצב האמיתית וכיצד ראוי שנפעל?

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הדבר הראשון שחסר זו אסטרטגיה בהירה. היות וממשלת ישראל לא מכריזה על אסטרטגיה, לא נותר אלא לנסות ולהבין אותה בין השורות. ובכן, האסטרטגיה עד לפני כשישה שבועות הייתה "מינימום חולים מקורונה". האסטרטגיה שאותה מנסים לאמץ חלק משרי הממשלה החדשים שונה בתכלית וניתן להגדיר אותה כך: החזרה מהירה של המשק לפעילות כמעט מלאה תחת מגבלה אחת, והיא להבטיח שמספר החולים המונשמים יישאר בכל תרחיש נמוך מהיכולת של המדינה לטפל בחולים אלה.

מה האסטרטגיה שאותה בחרו ראש הממשלה וממלא מקומו? התשובה לא ברורה, ומכאן חלק מחוסר הקוהרנטיות בהחלטות (מדוע, למשל, הרכבת נפתחת היום ולא לפני שבועיים?).

הדבר השני החשוב הוא להפעיל את כל המשאבים שהמדינה יכולה להפעיל, ומהר ככל האפשר. קל להסביר כי חזרה לסגר תקטין את רמת התחלואה אך אמצעי זה הוא גם היקר ביותר. בכלכלה פתרון מיטבי איננו הפתרון שנותן מקסימום תפוקה אלא מקסימום רווח, שזה פתרון אופטימלי במושגי עלות/תועלת.

ישראל עוד רחוקה מלמצות את האמצעים העומדים לרשותה. המנכ"ל החדש של משרד הבריאות הדגיש את החשיבות של "ניתוק שרשרת ההדבקה". הוא צודק, אבל אין קשר בין יעד זה למה שקורה בפועל. שב"כ הפעיל חלק קטן מיכולותיו בזיהוי אנשים שהיו בקרבת חולים אך הפסיק את פעילותו מבלי שאף אחד החליף אותו. נותרנו עם בדיקות "אפידמיולוגיות" שנעשות על ידי אחיות חסרות רקע בחקירות, ושמספרן קטן בהרבה מהנדרש.

יותר מכך, אם עבודת שב"כ לאיכון אנשים היא מאמץ אחד ובדיקה אפידמיולוגית היא מאמץ שני, הרי ששני אלה לא מביאים את התועלת האופטימלית אם אינם נעשים בעזרת מערכת שליטה ובקרה אחת. יש עוד עשרות דוגמאות נוספות שמשקפות עובדה פשוטה - מדינת ישראל לא ניצלה את חמשת החודשים האחרונים כדי לייצר מערכת שתמקסם יכולות לאומיות.

אחת הסיבות למיצוי נמוך של יכולות הוא שביעות הרצון העצמית, הן של המערכת הפוליטית והן של ראשי משרד הבריאות. במקום להיות גאים כל כך בהצלחות שלנו, שחלקן אחיזת עיניים, נכון היה שקבינט הקורונה היה מנצל את סוף הגל הראשון ומקיים תחקיר נוקב בנוגע לשתי שאלות: אחת, האם מדינת ישראל מצליחה להפעיל ביעילות את כל המשאבים העומדים לרשותה? והשנייה, מהו האופטימום בין שני יעדים שיש ביניהם מתח - מצד אחד הצלחה מרבית מול הקורונה, מצד שני מקסימום הצלחה ביעדים לאומיים אחרים, לרבות מענה רפואי למחלות אחרות.

לדוגמא, אם אי-הפעלת הרכבת עולה למשק, לפי הערכות מומחים מסוימים, 300 מיליון שקל - האם התועלת המסוימת בהקטנה של תחלואת הקורונה מצדיקה מחיר זה?

ולסיכום, לקח נוסף - מה בנוגע לעצם החשש כיום שיהיו לנו בעוד חודש מאות מתים מקורונה? נראה לי שכולנו צריכים לדרוש ממי שמציג תוצאה כלשהי להציג בו-זמנית שני דברים: את ההנחות המספריות ואת הנוסחה בה השתמש, אחרת אסור להאמין.