קבלו אותה: למה הקורונה היא מתנה לאנושות
הפאניקה מהגל השני של הנגיף רק מחדדת את הצורך לראות גם את הדברים הטובים שבו: שיעור בצניעות, יציאה מהמרדף והרבה יותר זמן פנוי לשינה ולסקס. דעה
כולם נמצאים בפאניקה בגלל הגל השני של הנגיף, אבל הקורונה היא אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לאנושות אחרי פמלה אנדרסון, הפולקסוואגן, ליגת האלופות, האלבום השחור של מטאליקה והמגפה השחורה, שדיללה מחצית מאוכלוסיית אירופה במאה ה-14 (או ה-13, לזקנים שבינינו שעוד זוכרים).
נכון, בטווח הקצר זו טרגדיה איומה: אירוע חסר תקדים שגורם לצעירים רבים למרוט את שיערות ראשם מרוב שעמום וצפיית בינג' חוזרת בנטפליקס (ועוד באותן סדרות, רחמלא ליצלן). ממש טרגדיה יוונית, או איטלקית, במקרה הזה, אבל אם נשכיל לעשות זום אאוט, ולא רק בזום, נראה שבטווח הארוך אנחנו עדים למהפכה של ממש, כזאת שמשנה את כללי המשחק המיושנים בשוק העבודה.
מי הבוס?
עד לעידן הקורונה, רוב הבוסים דרשו שתהיו לצידם במשרד שעות ארוכות כדי שתעבדו ביחד איתם ולא עליהם. אתם נדרשתם להתרוצץ עם הפלאפון ועם פרצוף חמור סבר כדי שיחשבו שאתם עובדים חרוצים, מסורים ויעילים, ולדפוק - כמו יפנים טובים - כמה שיותר שעות במשרד. מודל ה-9 עד "שכח אותי במשרד", שנוצר בכלל על ידי יצרן מכוניות אנטישמי, הפך להיות הסטנדרט הקבוע שלנו. כך נוצרה לה התרבות המשרדית, שנגדה נאבק טיילר דרדן בחירוף נפש, בין היתר על ידי הכנת סבון משומן אדם של אותם בוסים מעצבנים.
חיי המשרד היו נוחים למדי, כלומר, מהרגע שבו הגעת למשרד אחרי שעתיים בפקק. הם יצרו תחושת משפחתית חמה ונינוחה גם לאלה שהגיעו למשרד כדי לברוח מהמשפחה. בנוסף, החיכוך עם שאר הקולגות במשרד הוביל ל"רעיונות שעושים סקס", למרות שלא ברור מי מזיין את מי ובאיזו תנוחה.
התרבות המשרדית יצרה ישיבות צוות ארוכות ומייגעות, מהסוג שגרם לך לרצות לחנוק את הבוס עם הכבל של הטלפון (כמו בקומדיית ניינטיז), רכילויות שלא מביישות מועדון גמלאים, ויותר מכל – עבודה לשם עבודה, שמטרתה להראות לקולגות ולבוס שאתם עובדים קשה, נותנים את הנשמה עבור החברה, מקריבים הכל למענה. המשרד הפך להיות מקור השראה קלאסי לסיפורי שביזות, אומללות ותסכול מצטבר, שאף גרם לסוכן ביטוח אחד להמציא לעצמו חבר דמיוני שמדרדר אותו ללכת מכות עם עצמו כדי לפצות על זה. טרגדיה איטלקית.
אלא שבשנים האחרונות, רוחות של שינוי החלו נושבות במערב. במטרה להימנע מהמנהג היפני הקרוי "קארושי" (עבודה עד המוות), רבים החלו לנסות גישות יותר מאוזנות לעבודה. הטרנד הראשון היה לעבור למתכונת ארבעה ימי עבודה בשבוע, כלומר סופ"ש ארוך שהופך את שביזות יום א' לשביזות יום ב'.
הטרנד השני היה לקצר את יום העבודה לשש שעות ביום, והטרנד השלישי הוא עבודה מרחוק, או בשמה העממי "רמוט וורק", שאומץ בעיקר על ידי פרילאנסרים ונוודים דיגיטליים (או אנלוגיים).
אף אחד מהטרנדים לא הגיע למיינסטרים, בעיקר בגלל תפיסות והרגלי עבודה מיושנים, בעיית אמון רצינית ובגלל שרובנו עדיין לא מבינים שהנכס הכי יקר שלנו בתקופה הזאת הוא לא כסף – אלא זמן חופשי.
הקפיצה האקספוננציאלית בטכנולוגיה בדור האחרון יצרה מציאות שבה אפשר לעשות כמעט הכל עם לפטופ וחיבור לאינטרנט: לשלוח מיילים מבית קפה ברומא, לנתח דוחות אקסל מבקתה על הר בניו זילנד ולראות פורנו ב-4K בטיסה. אז אם רמת היעילות שלנו עלתה פלאים ואפשר לעשות כמעט הכל ומכל מקום דרך הלפטופ, למה לעזאזל אנחנו עדיין תקועים באותם פקקים ובאותו משרד באותן שעות בכל יום?
בגלל שעד הקורונה המעסיקים, קרי ממשלות וארגונים, לא התלהבו מרעיון של עבודה מרחוק, בלשון המעטה. הם אמרו שזה יפגע בפריון העבודה ושיש יותר מדי הסחות דעת בבית, שזה במילים פשוטות שאנחנו נגלוש ב-YNET, נראה נטפליקס ונזרוק זין במקום לעבוד, כאילו זה לא מה שחצי מהעובדים עושים במשרד בכל מקרה. הם טעו והטעו, ואז הגיעה קורונה וטרפה את הקלפים.
בהתחלה, המעסיקים כמובן נכנסו לפאניקה. אבל המציאות שבה אנחנו חיים, מה לעשות, מחייבת גמישות של בלרינה מחוננת. עכשיו הם מקבלים סטירת לחי מצלצלת שפירושה בעברית פשוטה: "בוקר טוב, ברוכים הבאים למאה ה-21. זאת זום, נעים מאוד. תשתמשו בה בבקשה".
סיני אלמוני שאכל עטלף עשה לכולנו טובה והכריע את הוויכוח לטובתנו ולטובת כלל האנושות. מעכשיו כולם עובדים מהבית - וזהו. אפילו בעלי מקצוע שלכאורה דורשים מפגש אנושי – עורכי דין, מגשרים, יועצים עסקיים, מורים ליוגה, מאמני כושר ומדריכים רוחניים – כולם מתנהלים היום בדיגיטל. אז איך בדיוק אנחנו מרוויחים מכל זה?
רמוט קונטרול
ראשית, אתם יכולים לקום מאוחר יותר, לישון טוב יותר ולנצל את הזמן החופשי שלכם לשגרת בוקר מפנקת: יוגה, ספורט, מדיטציה, אוננות סדרתית. שנית, תם עידן הפקקים לעת עתה ואיתו גם העצבים, הצפירות, התסכול והלהזכיר לנהג שממול את המקצוע של אמא שלו. אתם מבינים את זה? לא צריך לעמוד בפקקים כל יום. שלישית, הפסקנו לפלוט גזי חממה לאטמוספירה (פרט לאלו שממשיכים להפליץ בבית), משמע פחות זיהום אוויר.
רביעית, כל התקשורת עוברת לדיגיטל, אז במקום לצעוק אחד על השני במשרד אנחנו עוברים לזמזום בזום. לא צריך לשמוע את החפירות של הלקוח או הבוס, אפשר לשים אותם על מיוט ולהנהן בזמן שהם חופרים. חמישית, רמת הפריון שלנו עולה באופן משמעותי, ולאלו שמטילים בכך ספק בכך – פשוט תשתקו ותסכימו, גם הבוס קורא בלייזר. שישית, הילדים בבית ואפשר לבלות איתם זמן איכות במקום לזרוק להם טאבלט ולרוץ לעבודה ואם הם עושים בעיות, אפשר לאיים עליהם בבוגימן החדש – מפלצת הקורונה שתבוא לאכול אותם בלילה אם הם לא יעשו שיעורי בית.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם: סבבה אגוזים, אבל אני לא שכיר, אני בוס, מה אני מרוויח מזה? ראשית, גישה לטאלנטים בכל הארץ. מכירים את החבר הגאון הזה שלא מוצא עבודה כי הוא לא גר במרכז? העידן הזה נגמר. בעולם הרמוט, זה לא משנה אם אתה גר במרכז או בקריית שמונה. ממלכת הזום חולשת לא רק על מדינת תל אביב, אלא על מדינת ישראל כולה ומעבר. אין דבר שמקרב את הפריפריה למרכז יותר מזה – לא כבישים חדשים ולא אוניברסיטה.
שנית, תחזיקו חזק – אפשר למכור את המשרד המחורבן, או לפחות לתת אותו לטיילר דרדן שימלכד אותו בניטרוגליצרין, ולחסוך עלויות שכירות מטורפות. המשרד היחיד שלכם מעתה והלאה הוא הזום, שממוקם במדינת זומיסטן, וזו אחלה מדינה חוץ מזה ששירותי הביטחון שלה הם עוד קצת חובבניים, ולא מצליחים למנוע מטרולים לשדר פורנו בלייב. שלישית, אתם הרבה יותר רגועים ושלמים נפשית. בוסים יקרים, זוכרים שגם אתם הייתם עומדים בפקקים פעם?
מהפכת הרמוט עושה לנו טוב מאוד. היא נותנת לנו יותר זמן חופשי, זמן איכות, זמן לישון, זמן לנמנם, זמן לנשום. ה-Work Life Balance שלנו משתפר ברמה כזאת שאולי עוד שנה נמצא את עצמנו לצד דנמרק ושבדיה במחקרים של ה-OECD, ולא לצד טורקיה, מקסיקו, וקולומביה.
כי אי אפשר לדבר על איזון חיים עבודה כשעובדים כמו חמורים עד הפנסיה. זה לא עוזר להתרברב שה-GDP שלנו עבר את של בריטניה או צרפת, כשסיר הלחץ הישראלי מבשל אותנו באיטיות, כשהכבישים שלנו מרגישים כמו טראומה לאומית יומיומית, כשאנחנו חוזרים הביתה למשפחה עייפים ועצבניים, כשאין לנו זמן לפתח תחביבים או לקרוא, כשאין לנו זמן לנשום כמו בני אדם.
כשחיים כדי לעבוד במקום לעבוד כדי לחיות, החיים שלנו הופכים לטירוף מתמשך, רולרקוסטר חסר מעצורים, אוטובאן ללא הגבלת מהירות, מהסוג שגורם לך לצעוק "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת". הוורקוהוליזם הוא הדת הרשמית של המדינה, שנמצאת במירוץ עכברים חסר רחמים שבו אם ניצחת – אתה עדיין עכבר קטן ואומלל. לא עוד. בזכות הקורונה, העידן הזה מתחיל להיגמר.
תרופה ל-FOMO
לעידן הקורונה יש השפעה חיובית נוספת: אנחנו מפסיקים לקנות ולצרוך כאילו כל יום הוא בלאק פריידי, ותאמינו לי שזה רק לטובתנו ולטובת כדור הארץ שאותו אנחנו אונסים במשך שנים. בעשורים האחרונים התרגלנו לחיות בעולם של שפע שלא היה כדוגמתו משחר ימי האנושות. השמיים נפתחו ויכולנו לטוס לבקר את המאהבת בפולין ואת החבר בלונדון, או לצאת לסקי בבאנסקו עם הילדים – והכל בספונטניות, מתי שבא לנו, כמה שבא לנו.
יכולנו לנסוע מהצפון לדרום הלוך ושוב מבלי שאף שוטר יעצור אותנו על נסיעת יתר או בזבוז דלק. הקניונים שלנו מפוצצים בחנויות ובמותגים. הברים, המסיבות, בתי הקפה, המסעדות, התערוכות והגלריות שלנו מלאים על אפס מקום. אנחנו חיים בעולם של שפע מטורף, וזה היה כיף לא נורמלי – עד שזה נהיה יותר מדי, והתחלנו ללכת לאיבוד.
הצרכנות הבריאה והמחושבת הפכה לכפייתית ואובססיבית והשופינג נהיה לדת.
המסר המרכזי שמפמפמים לנו לוורידים הוא "חיה ותן לחיות, אבל חיה כאילו אין מחר". תקנה, תטוס, תצבור חוויות, תחגוג, תבלה, תזרום – אסור להפסיק לחייך. החיים בתוך פרסומת של קוקה קולה.
אבל האדם החדש לא רק חי את הרגע, הוא חי במרדף מתמיד אחר מותגים, חוויות, ריגושים, סדנאות והרפתקאות, ובלי שום התחשבות בעתיד. הוא קונה זבל שהוא לא צריך כדי להרשים אנשים שלא שמים עליו. השפע הבלתי מוגבל, בכל מקום ובכל זמן, כלא אותנו בתוך בועה הדוניסטית והפך אותנו ליצורים חומרניים, נהנתנים, מטומטמים, שלא לומר ניהיליסטים. הרכבת עמדה לאבד שליטה.
ואז הגיעה הקורונה. כמו איזה ריינג'ר אמיץ שניצב בפני הרכבת עם השוטגאן (דמיינו את צ'אק נוריס, בעצם רק צ'אק נוריס יכול לדמיין את צ'אק נוריס), והרכבת בולמת בעצירת חירום חורקת. עכשיו כולנו "תקועים" בבית, הכל סגור שם בחוץ ולא צריך לנסוע למקום סליזי אפוף עשן סיגריות ולשים מאות שקלים על דרינקים רק כדי להתעדכן עם חבר טוב.
לא צריך להתרוצץ ממסיבה למסיבה כדי לדפוק את הראש ולצלם סלפי כדי להראות לכולם שגם אתה נהנה מהחיים. אפשר גם בלי זה. אמנם עדיין לא מצאו את התרופה לקורונה, אבל קיבלנו את התרופה האולטימטיבית ל-FOMO. אי אפשר להפסיד שום דבר אם לא קורה שום דבר.
מרד נגד הגלובליזציה
יש כמובן גם מי שמפסיד מכל הסיפור הזה. מאות אלפי מובטלים בארץ ומיליונים בעולם הם לא משהו שצריך לברך עליו, אבל תחשבו רגע על תעשיות האופנה והקוסמטיקה הנצלניות והבזבזניות שסופגות הפסדי ענק, כי אם כולם בבית מה הטעם לטרוח ולהתלבש? מה הטעם לקנות את הקולקציה החדשה כל עונה, או כל חודש?
כפועל יוצא מזה, מה הטעם להחזיק סדנאות יזע בעולם השלישי, עם תנאי עבודה שגורמים לעובדים לקפוץ מהחלונות, אם הצרכנים כבר לא קונים? לספקנים שביניכם, תעשו גוגל על צילומי האוויר של סין ואיטליה. הפתגם "תמונה אחת שווה אלף מילים" מעולם לא היה תקף יותר. אפילו הברווזים חזרו לשוט בתעלות הכבר לא כל כך מלוכלכות של ונציה.
אנחנו חיים בעידן של שפע, אבל הגיע הזמן לבחון מחדש את הדרך שבה אנחנו מגדירים אותו. שפע זה לא רק לקנות, לטוס, לטייל, לחגוג ולזיין. שפע זה גם לשבת בבית ולקרוא ספר מרתק ממאגר הספרים הבלתי מוגבל של אמזון, לגלות אלבומים חדשים ממאגר המוזיקה הבלתי מוגבל של ספוטיפיי, לצפות בדוקו היסטורי סוחף מהמאגר הקצת יותר מוגבל של נטפליקס, לשחק משחקי קופסא עם הילדים, לעשות יותר סקס (באסה להיות רווק עכשיו), להתאמן על הגיטרה או על הפסנתר, לחזור לבשל במקום להזמין מבחוץ ולטרטר את השליח המסכן.
במלים אחרות, הקורונה לא הורסת את חיי הפנאי שלנו – היא מלמדת אותנו שיעור בצניעות ומכריחה אותנו להיות צרכנים נבונים יותר: כאלה שקונים לא את מה שהם רוצים, אלא בעיקר את מה שהם צריכים.
הקורונה הוא כדור האופטלגין שהמין האנושי קיבל אחרי שדפקנו לו את הראש במשך עשורים רבים של צרכנות כפייתית, אובססיבית, הדוניסטית וחזירית. המרד נגד הגלובליזציה – גרסת כדור הארץ.
קיבלנו סטירת לחי מצלצלת שמזכירה לנו שהכל זמני, כולל החיים עצמם, ולכן כדאי שנעריך את מה שיש לנו. אלוהים, למי שמאמין בו, קרקע אותנו לחדר כמו ילדים קטנים שעשו בלאגן, כדי שנבכה ונירגע קצת, ונעשה קצת חשבון נפש. ות'כלס – מגיע לנו.
אז במקום להתבאס מהמצב הדפוק הזה, בואו ננסה לקבל אותו ולראות את הצדדים החיוביים שבו. יש לנו הזדמנות פז להשתנות לטובה וללמוד לחיות קצת אחרת, חיים מאוזנים ושפויים יותר. תעריכו את זה, תוקירו את זה, תיהנו מזה – זה אירוע של פעם בכמה מאות. התקופה הזאת לא תחזור על עצמה, בטח שלא בטירוף שיהיה כאן ברחובות רגע אחרי שהכל ייגמר. אלא אם כן אחד מכם ירצה לאכול עטלף בעתיד.
הכותב הוא יוצר תוכן אינטרדציפלינרי, סקרן ונלהב על אודות נושאים כמו פרודוקטיביות, הרגלי עבודה, איכות חיים, לייפסטייל, נוודות דיגיטלית, Travel Hacks, ניהול זמן, טנטרה ומיניות, היסטוריה, גיאו-פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, מוסיקה אנטרנטיבית וקולנוע איכותי. בוגר תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בממשל מהבינתחומי. מנגן שירים מלנכוליים על גיטרה אקוסטית ובקרוב על פסנתר.
לפנייה לכתב/ת 
