כשהאזרח ר' פגש 50 שוטרים באימון

למצולמים אין קשר לכתבה(צילום: מוטי קמחי)

פעם בשבוע אני לוקח את בני הבכור, בן חמש שנים וחצי, לחוג בוקר. זה מעין שיעור פרטי עם מורה להתעמלות שהפך לאגדה מקומית, שמתקיים בחדר מלא מזרונים וסולמות בתוך אולם ספורט עירוני.

הילד אוהב לבוא לפה ו"להפוך לגיבור על", וכמובן אוהב שבסוף כל שיעור אני קונה לו איזה דבר מתיקה. עד שהשיעור נגמר אני מתמקם על כיסאות המתכת שצופים אל האולם המרכזי, כדורגל-סל קלאסי ושומם בשעות הבוקר, ומשלה את עצמי שאני קורא ספר בעוד שלמעשה אני קורא את כל הטוויטר.

אבל היום המקום אינו שומם. אני משאיר את הילד לעבוד על כישורי הקיפוץ שלו, נכנס לאולם הענק והוא מלא עד אפס מקום. לפחות 50 שוטר עומדים על הפרקט בבגדי מד"ס שחורים. מסביב זרוק ציוד רב של פיזור הפגנות: מגיני פרספקס, קסדות ואלה ביד כל שוטר.

אני מתיישב על כסא ומנסה לשקוע בספר, אך ההמולה רבה. נראה שהאימון לא ממש התחיל, כי השוטרים עסוקים בחיקויים של אמהות שפגשו בעבודה: "אני לא מוצאת ת'ילד! אני לא מוצאת ת'ילד!" צווח אחד. שלושה אחרים מתאמנים בכיף שלהם בלהפיל רביעי לרצפה, וגם בלהרים אותו בניגוד לרצונו תוך שהם מצחקקים.

יצא לי להתנדב בעברי במשטרה דרך המשמר האזרחי, ואני מבין ת'קטע, באמת. למרות הנטיות האנרכיסטיות שלי, אני לא מאמין שהחברה האנושית, במיוחד לא זו העירונית, יכולה להסתדר בלי משטרה בכלל.

בכפר קטן, 150 איש ומטה, מספיקים כמה מנהיגי ומנהיגות קהילה חכמים וכריזמטיים לנהל את כל מה שצריך, בהנתן שיש כאלה. אם אין בכלל אז חראם, ואם יש רק אחד אז עוד יותר חראם. צריך 3-4 לפחות על 150 איש, ככה אני מאמין. בעיר זה כנראה יעבוד פחות טוב, במדינה זה כבר ממש לא סביר, ובמדינה שמורכבת משבטים שמגדירים את עצמם על ידי שנאתם לכל האחרים בעידוד בית ראש הממשלה – אין מצב.

ברור לי גם שלפעמים אין מנוס מהפעלת כוח, אבל יש סקאלה רחבה מאד של התנהגויות משטרתיות שבעזרתן אפשר לנטרל אדם מסוכן לעצמו או לסביבתו, וזה מתחיל בדיבור. השוטר האולטימטיבי בעיניי הוא אחד שמסוגל לפרק כל מצב בעזרת לשונו. במצבי קיצון מסוימים, אני גם יכול להבין הפעלת כוח סביר. אבל אמור להיות ברור לכולם שאסור שמפגש בין שוטר לאזרח יסתיים במוות.

שוטר אינו תליין ואינו שופט. אני גם מסוגל להבין את הצחוקים, בכל מקצוע יש את הרצון להסתלבט קצת בין הקולגות על הלקוחות, וכל עוד זה לא בפניהם אני מבין את הדאחקה.

האק א-קאפ

תוך כדי שאני שקוע במחשבות האלה, איזה רב-שוטר מכריז שהאימון מתחיל ותוך 20 שניות מתקרב אלי שוטר מקצה האולם, הולך את ההליכה הזאת שמנסה להרעיד את האדמה תחתיו ולתפוס מקסימום נפח. בלי להישיר מבט אני מבין שהוא בא אלי, ומחכה בסבלנות שיגיע.

אם זה היה באמריקה או בצפון קוריאה כבר הייתי שם ידיים על הברכיים, יכול לשפר את סיכויי ההשרדות שלי. פה אין לי צורך בכך, אבל רק בגלל הנסיבות. נסיבות חיי הובילו לכך שאני אשכנזי, ואנחנו בדרך כלל לא חוטפים משוטרים. אני מודע לזה שבכל צבע אחר הסכנה לשלמות גופי היתה עולה. כנראה שלשוטרים יש חולשה לוורוד.

השוטר פונה אלי: "יש פה פעילות משטרתית ואתה לא יכול לשבת פה". זה כבר מעצבן. זו המשטרה שלי, שממומנת בכספי ואמורה להגן עלי. למה שלא אוכל לראות אותם מתאמנים? מה אני, האויב?

"אין לי מקום אחר, בגלל הקורונה פינו מפה את כל הכסאות במסדרונות", אני מנסה. "בוא בוא, אני אמצע לך כיסא", הוא נובח ומתחיל לעלות ביציע. לא באתי לריב, ואין לי רצון לפתוח חזית מול המקום שאני פוקד כל שבוע, בטח לא כשהבן שלי פה.

אני מביט באלה שבידו וקם בחוסר רצון. בראש היציע יש רחבה קטנה שבה כסא פלסטיק. אני שואל אותו אם פה זה בסדר. רואים עליו שסינג'רו אותו לטפל בי והוא מפטיר "יותר טוב מכלום" וחוזר לחבריו. אני מתיישב וחוזר לספר. השקט מאפשר לי לקרוא.

למצולמים אין קשר לכתבה

כעבור דקה השוטרים, שעד כה התרכזו בצד אחד של הפרקט, מתפרשים על כולו. אני שוב רואה אותם, והם אותי. הם מתחילים לתרגל איזו שגרת תקיפה שנשמעת כמו האקה מאורית, אבל אני לא מספיק להשתעשע מכך כי הנה ניצב מולי עוד איזה תת ניצב.

הוא דורש שאזוז למקום אחר, אני מראה לו שהשילוט ברחבי המבנה דורש שמפאת הקורונה לא נשב במסדרונות, וזה כל מה שנשאר לי. הוא מבהיר לי בעזרת שפת גופו שזה לא מעניין אף איבר מאיברי גופו, ואני מרים את כסא הפלסטיק ומתחיל לחפש את עצמי. מפה לשם הנחתי את עצמי במסדרון שבקצהו מתקיים השיעור של בני. הדי ההאקה הופכים ברוטאליים יותר ואני מקווה ביני לבין עצמי שלא אתקל בדבר הזה ברחוב.

מגבלות הכוח הסביר

עת התנדבתי עם הכחולים ההוראה לגבי "כוח סביר" היתה מאד מעורפלת: השוטר יכול להפעיל כוח בן מעלה אחת יותר מן הכוח שהופעל כלפיו. לפי זה אסור, למשל, להרים אדם ששוכב על הכביש. זו הוראה שנכתבה במעומעם והיא מאפשרת כמעט כל דבר, כי אין דרך למדוד כוח ולחלק אותו ל"מעלות".

את התוצאות אנחנו רואים עד היום. לפני פחות מחודש רדפו שני שוטרים אחרי איאד אלחלאק בעיר העתיקה וירו בו למוות בתוך חדר אשפה שבו הסתתר וצעק הסברים בעברית. חפשו בגוגל תמונות "אלימות משטרתית" ותראו גלריה עוכרת שלווה של שוטרים מכים אזרחים שלא סיכנו אותם.

פתאום הפסקה. המסדרון נמלא עשרות שוטרים ומתברר לי שהתיישבתי מטר מפינת הקפה שהם הקימו באחד החדרים. מסכות קורונה על סנטרי כולם. אני סוגר את הספר ושומע אותם מעבירים רשמים על "הקצינה החמודה החדשה שקיבלתם".

קצת אחר כך אחד מהם מציע לי קפה, אבל אני מסרב. השיעור של בני נגמר והוא מופתע מכל המהומה. מה הם עושים פה, הוא שואל. חמוש בזאטוט אני ניגש לשוטר אקראי ואומר לו שהילד שאל מה זה כל זה. הוא מחייך חיוך מתוק, ובקול רך אומר: "זה אימון, כאילו, אם יש הפגנה, שנדע מה אנחנו יכולים לעשות".

באוטו הילד שואל מה זו הפגנה. הוא דווקא השתתף בהפגנה כשהיה בן שנה. הגננות שלו הזמינו אותנו להצטרף להפגנה שהן עשו מול הגן בגבעתיים במחאה על תנאי ההעסקה העלובים שלהם ברשת הגנים ההיא, והוא היה לי במנשא בזמן שהנפתי שלטים ושרתי עם הגננות.

אני אומר לו שהפגנה זה אחד הדברים העדינים והיפים שאזרח בדמוקרטיה יכול לעשות, ושמה ששוטרים צריכים לעשות עם הפגנות הוא לאפשר אותן. אבל זה לא מה שהם התאמנו לעשות היום בבוקר.