אבא, תגיד להם

ישראלים רגילים לסמוך על ארצות הברית. אמריקה חזקה, אנחנו המוצב הקדמי של הדמוקרטיה במזרח התיכון, אף נשיא לא רוצה להרגיז את יהדות ארצות הברית, וכו'.
אבל לא בטוח שנשיא ארה"ב ימלא תמיד את הציפיות שלנו (למשל לכסף, נשק, או תמיכה במועצת הביטחון).
אם מה שמעניין את ארה"ב זה שהסכסוך הישראלי פלסטיני לא יפריע לה לרסן את עירק - ואנחנו ודאי צריכים לשמוח שירסנו את עירק - אז לא בטוח שאנחנו יכולים לנהל את הסכסוך כרצוננו. המאמצים של ערפאת להוסיף צלע שלישית, צבאית או חצי-צבאית, באמצעות כוח רב-לאומי של האו"ם, למשל, עשויים להצליח אם הממשל החדש יחשוב שזה מה שישקיט כאן את המהומה.
ההצהרה של פאוול בדבר התנגדותו להרחבת ההתנחלויות (ויש להניח שממשלת שרון תיפתח בה במהרה) יכולה להישאר רק הצהרה, אבל יכולה להפוך למעשים. בוש, שמחובר לאינטרסים של אילי הנפט המקומיים, עלול להיות פחות סנטימנטלי מקודמיו, ולנהל את מדיניות המזרח התיכון שלו לפי כללים חדשים. בהקשר הזה כדאי לזכור שלא כל ההנחות על תמיכה אוטומטית של אמריקה בישראל הקטנה והאמיצה התגלו כנכונות, ואפשר להניח שהן לא יהיו נכונות לנצח. למשל:

א. המוצב הקדמי של הדמוקרטיה

אמנם הנשיא טרומן תמך בנו בהצבעת האו"ם שהכירה בזכותם של היהודים למדינה בפלסטינה, אבל הברית הזאת לא התפתחה הרבה וישראל נשארה קרובה לרוסיה. עד משבר סואץ ב-1956, הרוסים תמכו בישראל ולא במצרים, עובדה שלא תרמה לתדמיתנו כמוצב קדמי של שום דמוקרטיה. ב-1956 רק הרחקנו את האמריקנים עוד, עם הפלישה לסיני בתמיכת אנגליה וצרפת, שהוציאה את אייזנהאור מהכלים. ב-1967 עדיין נשען צה"ל על צרפת בתחום הנשק המתקדם, ורק במלחמת יום כיפור, עם רכבת האוויר של ניקסון, התחילה אמריקה להתייחס אלינו כאל פרוטקטורט שהמעצמה מחויבת לקיומו. התחילה, והיא יכולה להפסיק. למשל אם יחסי הכוחות ישתנו שוב, ועירק - לא פלסטין - תהפוך לאבן הפינה של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון.

ב. אמריקה חזקה

בסוף המאה העשרים באמת נראה שאמריקה היא בעלת הבית בעולם, וששום דבר לא יקרה בניגוד לרצונה. אבל אימפריות קמות ונופלות, לעתים בהפתעה. עד 1989 אף אחד לא העלה בדעתו שהגוש הסובייטי יתמוטט; עד תום מלחמת העולם השנייה אף אחד לא חשב שהאימפריה הבריטית תפנה את הזירה הבינלאומית במהירות כזאת. אמריקה לא היתה מעצמת-על עד אמצע המאה ה-20, ואף אחד לא מבטיח שהיא תישאר כזאת עד אמצע המאה ה-21.

ג. יהדות ארצות הברית

הארגונים היהודיים בארה"ב לא תמיד תמכו במפעל הציוני. עד שהתבררו ממדי הרדיפה הנאצית, לא היתה יהדות ארה"ב יותר ציונית מהממסד הרבני במערב אירופה, וחששה בעיקר שמדינה יהודית תהפוך יהודים באמריקה לזרים במולדתם החדשה, זרים שאפשר להגיד להם ללכת "הביתה". היום תומכים אמנם היהודים בארה"ב בישראל באמצעות מוסדותיהם, אבל כל מי שמכיר אותם יודע שהם מורכבים בעיקר מדור מבוגר, לא תמיד עם ממשיכים.
הדור הצעיר "מתבולל" כמו שאומרים אצלנו, וגם אלה שנשארים קרובים לדת נוטים ברובם להתקרב לבתי כנסת יותר מאשר לארגונים ציוניים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נראה לצעירים כעוד מקרה מובהק של דוד ציוני קטן וצודק מול גולית פלסטיני נורא. התמונות המצטברות של ילדים מול צבא העבירו את דוד צד. לא בטוח שכדאי לנו לסמוך על כוחם האימתני של היהודים בארה"ב לכופף את הנשיא לטובתנו.
בקיצור, כדאי שנמצא דרך להסתדר עם השכנים. לא לנצח נוכל להניח שאפשר לריב איתם ואחר כך לקרוא לאבא להציל אותנו.