מי באמת מונע ממך מלעשות מה שאת רוצה?

אם היית יכולה לעשות מה שבא לך בלי לחשוש ממה יגידו, האם היית עושה את מה שבאמת בא לך?

לכאורה זו השאלה הכי קלה בעולם והתשובה עליה היא: "כן, ברור", אבל רק לכאורה. אם להיות כנות עם עצמנו, רוב הסכויים שלא נעשה מה שאנחנו חולמות עליו בסתר, כי יש הבדל עצום בין חלומות במגירה לכישלון מפואר או אפילו להצלחה מסחררת.

הרבה נשים, למשל, היו מתות להשתזף בביקיני בלי לחשוב האם יש סימני מתיחה או ששום דבר כבר לא מתוח. לא מעט נשים היו מתגרשות שלשום אם רק היו מקבלות פידבק חיובי מהסביבה הקרובה. המוני נשים היו עוזבות הכל, בלי להתגרש, פשוט לוקחות את עצמן למקום רחוק ולזמן לא ידוע, והרבה אחרות היו חושפות את סיפור חייהן בלי לפחד שיצלבו אותן.

מה אכפת לך מה אחרים חושבים?(צילום: Shutterstock)

תפסיקי לפחד מלקבל החלטה

הסיבה האמיתית שאנחנו לא עושות מה שבאמת מתחשק לנו לא קשורה לסביבה. היא לא תלויה בהורים שלנו או בילדים, לא בגיל ואפילו לא במצב כלכלי. הדבר היחיד שמונע מאיתנו להגשים את החלומות שלנו זה לא הפחד ממה אחרים יגידו, אלא הפחד של "מה אני אגיד לעצמי", איך אני אתפוס את עצמי ברגע שאעשה משהו יוצא דופן מבחינתי.

לפני יומיים חזרתי מאימון כושר בפארק, גוררת את עצמי בקושי במעלה הרחוב. פתאום, בלי שום קשר למצבי העגום, התחשק לי לעשות את העלייה בלאנצ'ים – הצעדים הרחבים הלא אנושיים שמאמני ספורט נורא אוהבים. נזכרתי במישהי פצצתית שפגשתי לפני כמה ימים, ושאומרים עליה שהיא עושה את כל נמל תל אביב בלאנצ'ים. "גם אני יכולה!", אמרתי לשרירי השוקיים הרועדים. יש מצב שהשמש וחוסר החמצן השפיעו עליי, אבל הייתי נחושה, מה גם שחצי סיר פסטה ישב לי על המצפון ועל התחת.

הרחוב היה צדדי וקטן, פה ושם צעדו אנשים וכמה פועלי בניין שלא שרקו לי. פחדתי שהפועלים יסתלבטו עליי, שהאנשים ברחוב יחשבו שאני פסיכית, והכי מהכל פחדתי שאני אשים את עצמי ללעג, כי מי הולכת ככה אם היא לא רוצה תשומת לב וממילא תוך עשרה צעדים כל הפארסה הזו תיגמר?!

המשכתי ללכת רגיל ולהתבאס על עצמי. "מה כל כך אכפת לך מה אחרים יחשבו עלייך?", שאלתי את עצמי. עצמי לא השיבה. המשכתי לרדת על עצמי, לתת לעצמי בראש, להתבאס מעצמי. הרחוב היה שקט אבל הקקפוניה בראש שלי היתה מחרישת אוזניים.

כעבור כמה דקות עצרתי. סובבתי את כפתור הווליום עד שהקולות נחלשו והושטתי רגל קצרה קדימה. אני רוצה לכתוב רגל ארוכה, כי זה נשמע מפתה וסקסי, אבל ליד מיכל אנסקי הרגל שלי נראית כמו בטטה קסביה.

הרגל הקצרה נעצרה. הצצתי ימינה ושמאלה, ומשראיתי שהרחוב נטוש, כופפתי אותה. גם הבטטה סקביה האחורית התכופפה. זה היה לאנץ' מביך וגרוע לתפארת. עשיתי עוד אחד, קצת יותר מוצלח, ועוד אחד. מישהו במדרכה ממול העיף מבט אדיש.

המשכתי לעלות את הרחוב התלול, הזיעה מתערבבת לי בין הריסים, נוזלת על העיניים, מטשטשת את הראייה. לא היה לי מושג אם מישהו רואה אותי וגם לא היה לי אכפת. הייתי מרוצה מעצמי. הושטתי עוד רגל קדימה בהתלהבות ושמעתי את הארבע ראשי מתייפח, עושה קנאק ונעצר. את שאר הדרך עליתי בצליעה אבל באושר.

אף אחד לא מונע מאיתנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, זו רק הביקורת העצמית שמסרסת וכאילו אומרת: "אל תעופי על עצמך כי הנפילה מגבוה כואבת. עדיף שתישארי קרוב למדרכה במקום שתתרסקי עליה".

ביקורת עצמית רוצה שלא נתאמץ, שלא נפרוץ מסגרות, שלא נעשה שינויים, כי לכי תדעי, אולי יהיה לך כל כך טוב בשינוי הזה שכבר לא תצטרכי את גברת ביקורת עצמית והיא תצא לחל"ת? איך ייראו חייך בלי למצוא בעצמך מה לא בסדר?...

חלומות זה אחלה, פנטזיות זה מהמם, אבל לא כשאת רוצה לממש את הרצונות שלך. תמיד יהיה מי שיגיד שאני מוזרה ואחר יאמר שאני נהדרת. שניהם יחשבו מה שיחשבו בהתאם לחינוך שקיבלו ולערכים שספגו מהבית, ובשני המקרים אין לזה קשר אליי. אני רק טריגר, סוג של מראה עבורם.

אני יכולה להמשיך לצעוד בחיי כפי שאני מכירה אותם ולהצטער שאין לי אומץ, או שאני יכולה להביט קדימה, לעשות לאנצ'ים, להתאמץ בטירוף, אבל לחייך מבעד לזיעה ולהגיד לעצמי:

"אני לא מלקה את עצמי, אני מלכה בעצמי".

שלך,

גאיה קורן

מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה. מנחת סדנאות אומץ ומוטיבציה.